בדיוק אז חשבתי עליה. כשהקאתי. 2 פירות , כוס תה , כמה עוגיות
ושתי שיני שום קפואות שאכלתי כי הפסדתי בהתערבות - מה שככל
הניראה גרם לי להקיא. האמת היא שככל שאני מתעמק בזה - בלהקיא -
אני לא מצליח להיזכר מתי בפעם האחרונה הקאתי. קיא של ממש. עם
כל ההשתפכות והמבט המטומטם שאחרי. ולא בסתם איזה צרבת שעולה או
עודף מים בטיול מדברי. אך הפעם הקאתי המון. נגיד שבשביל כל
השנתיים המסריחות האלה. תרתי משמע.
יודעים מה?! אני אמשיך לכתוב. אמנם אין לי פואנטה של ממש
לסיפור מונולוג הזה - כי הוא לא עצוב מידי וגם לא סוריאליסטי.
כמצופה.
סתם אחד שהקיא ובדיוק אז חשב על אחת. שאטנית. עיניים בהירות.
מטר שישים ושלוש. ורק תדעו שבהסתברות גבוהה - נגיד כמו טיפה
בים או כמו צווחה בבית משוגעים - זה עלול לקרוא לכל אחד!! הקטע
עם הלהקיא והשאטנית.
לאחד החברים שלי , תפרו את השפתיים. ממש אחת לשניה.
הוא עבר תאונת דרכים והרופא לא כל כך ידע מה לעשות איתו כי הוא
ניראה ממש נורא, כאילו הוא בעצמו התאונה. כחול כזה ומעוות.בכל
אופן איכשהוא נוצר איזה קשר, כמו לאילמים, שהוא לא כל כך יכול
להקשיב לי או להתרכז. טוב, אי אפשר לכעוס עליו. מה שגם הוא לא
כל כך יכול לחוות דיעה. עלי... על עצמו... לא. לא סוריאליסטי
עדיין.
בדיוק אז כשהקאתי ורון הפך לאילם החברים שלי טסו לפאקינג
דרום-אמריקה שלהם. התחלקו על כל השכל הטמבלים. אחד טס לציריך.
האחרון הכי הגזים וטס להודו!!! מה עניינים איתם? לא יודע. אבל
בין כה אין להם זין להקשיב לי. מיכל אמרה לי למצוא חברים
חדשים.
כאלו שלא עוברים תאונות בדיוק אז. או שלא נוסעים לקזאחסטן והכל
כשצריך שמישהו ינגב לי את הפה.
ובחלומות היא עושה לי כל כך טוב המיכל הזאת. בכל תנוחה שהיא
אנחנו עושים את זה.{ מזדיינים - הינה אמרתי. מרוצה?!}
עם הגוף המדהים הזה שלה והשיער השאטני. בעיברית היא עושה לי
טוב. גם בשפות אחרות אבל בעיקר בעיברית. " רועי..." היא לוחשת
לי כשאני נכנס , ומכווצת את כל הפנים שלה כאילו שגם לה תפרו את
השפתיים, ותיכף אני פותח פה קבוצת תמיכה.
"רועי..." היא לוחשת לי כשהיא גומרת. הגוף שלה רועד. מזיע.
החזה המושלם שלה עולה יורד בנשימות מהירות וקצרות..כשאני מתרפק
עליו. מוצא מפלט בין שדיה. אבל עדיין חולם עליה. אפילו שאין לה
שדיים מי יודע מה, אם בכלל. אבל כן... יש לה משהו. משהו בה...
ופתאום אני ממש פאתטי .במישור כלשהו בחיים שלי.
זה ידוע שהאידיליה היא להיות יפה או להיראות כמה שאפשר טוב.
קצת מוכשר. למצוא זהות. ואני... כזה פטאתי שזה מטריף.
ואני יכול לעצור אז את הזמן. כשמיכל גומרת. וכשאני מקיא. או
כשסתם מתחשק לי לתפור למישהו את הפה. אחרת בשביל מה נהייתי
סופר, ראבאק?!
השום עושה לי עכשיו רע בגרון. אפילו קר לי מעט.
5 שקלים נתתי לאיש ההוא בבן יהודה , כשאת בדיוק עברת. חמישה!
זה רבע שעה עבודה שלי. חצי של תאילנדי. בדיוק אז ראית אותי.
זה מה שמצא חן בעינייך, יא זונה?! הטוב לב שלי??
ובגלל זה אני פאתטי. לכולם יש משהו... אחד יפה, אחד מוכשר, אחד
עם בטחון עצמי ואני יכול להמשיך. אבל אמרתי לכם. אני טוב לב.
זה כמו ללכת לקניות במכולת עם המון מטבעות של 10 אגורות.
תנסו. המבט שהמוכר יתקע לכם. שהרוסיה שמחכה בתור.
כשהייתי קטן, ובזה אני אסיים ושימו לב טוב טוב כי זה מונולוג
מכשיל משהו... אז כשהייתי קטן חסכתי שלוש שקל תשעים. אני יודע
מה תגידו יא צפונבונים. אבל במונחים של היום לילד בן 6 יהיו 18
שקל.
אבל אז לכסף היה הרבה יותר ערך. בעיני כולם. אפילו גבוה מידי
כדי לתת לילד בן 6 שיקנה בו דגים לאקווריום העגול שלו. משולשים
כאלה, בצבע סגלגל כסוף. זוג בחמישה שקלים. 5 שקלים. ואת הכל
חסכתי במטבעות של 10 אגורות... חי חי חי. שקל ועשרה היו חסרים
לי
עבור זוג דגים. יחיד לא קונים אותם. הם מתים. הבן זונה דאז לא
הסכים לוותר לי על השקל ועשרה האלו. חמש זה חמש מותק!
חמישה שקלים מסכנים. מוכר בלי לב טוב. ילד בן 6 שמסתכל על זוג
דגים סגלגלים כסופים מבעד לחלום ראווה. תחשבו כמה זכוכיות זה
עם האקווריום....בדיוק אז. כשהקאתי. חשבתי עליך. וניגבתי
במטלית.
