עמדנו שם, בפינת הרחוב, מסתכלים אחד בשני. ולא יודעים מה
לומר. אתה נשענת על גדר האבן והסתכלת בי בעיניי הכלב העצובות
שלך, אבל לא היית עצוב או משהו כזה, פשוט ככה הן העיניים
שלך...
כמה דקות של שתיקה, ואתה פתחת: "תראי אני לא רוצה להשאיר אותך
בסטנד- ביי" אמרת, כאילו מה אתה חושב, שאני אשב ואחכה לך?! טוב
אולי כן...
"תראי אני לא יודע, פשוט לא יודע. אבל... לא נראה לי שזה ילך"
הטלת את הפצצה אל קרקע מוכנה, מצפה.
הרגשתי כאילו הייתי בלון שתקעו לו סיכה וכל האוויר יצא לו. אבל
חור קטן עשתה הסיכה, כך שהאוויר יצא לאט לאט בצורה מכאיבה ולא
בבת אחת.
הסטתי את מבטי ממך והתמקדתי ברחוב. "תגידי משהו" אמרת, אבל לא
היה לי מה להגיד, זה היה כואב מדי.
"תגידי משהו" חזרת, "שאני אדע שאת חיה".
"אין לי מה להגיד" אמרתי, והתבוננתי בצד השני של הרחוב.
"היי, אני פה, לא שם, שם זה הרחוב והקוף המכוער שמדבר איתך
נמצא פה מולך", ניסית להתחכם.
הרגשתי איך גוש ענקי חוסם לי את הגרון ומאיים להתפרץ כל רגע,
אבל התאפקתי שלא יצא, לא, עוד לא, לא לפניו. אני  לא אתן לו את
הסיפוק הזה. השפה התחתונה התחילה לרעוד לי ואני ניסיתי להסוות
את זה בכל כוחי, אבל אני חושבת שהוא שם לב...
ואז הגיעה המונית, (הגאולה?!) וסימנת לנהג לעצור, אמרת לו כבר,
עוד כמה דקות. הושטת אליי יד, ואני התרחקתי, "רציתי לנשק אותך,
לא?", שאלת את עצמך, "לא". גם ענית, מנסה להצחיק אותי.
עמדנו ככה כמה רגעים שנדמו לשנים, הרמתי את מבטי כדי לפגוש
בעיניי את עינייך, התבוננו ככה אחד בעיניים של השניה עד
שהושטתי לך את ידי. משכת אותי אליך ונשקת לי על הלחי, לא נשקתי
בחזרה, עליתי למונית והתיישבתי ליד הנהג. ראיתי אותך מזווית
העין עומד, לא זז, ומסתכל על המונית. כשהתחלנו לנסוע הסתכלתי
אחורה, עדיין עמדת שם על המדרכה. רק שכבר היינו רחוקים הרשתי
לעצמי לבכות. והדמעות יצאו, כמו נהר על הפנים שלי, וכל הכאב
יצא החוצה.
שוב נתתי לאיזה מטומטם לפגוע בי חשבתי, בעודי מנגבת את הדמעות.
ומקשיבה לנהמות השקטות של מנוע המונית כשאנחנו קורעים את דממת
הכביש החשוך בדרך הביתה.