חלק א'


הסחפות
המוזיקה לא הרפתה מלוסידיטי. היא הלכה והתעצמה, מזייפת, צורמת
וחזקה יותר.
אחוז אימה, המשיך לוסידיטי והתקדם אל עבר מטרתו. אך משהתקרב
יותר, כך התחזק הכוח המאיים לסחפו אחורה. לוסידיטי חש שבחר
במשימה שעומדת גם מעל לכוח רצונו. "שגיאה חמורה שגיתי", הרהר
לעצמו. באפס כוחותיו הביט אל עבר השמים, ונשימתו נעתקה בבעתה.
פנים מביטות בו מתוך העננים. דמויות מוכרות, שפגש בסיוטים
שרדפו אותו כל חייו, מביטות בו ומחייכות. "דמיוני, משטה בי
שוב", חשב לוסידיטי, ולפתע החל לשמוע קולות רוחשים. "אנו כאן",
שמע מכל עבר. "אנו כאן, איתך, בתוכך, עכשיו". לוסידיטי הביט
מעליו לכל עבר, מנסה לתפוס מבט באחת הדמויות. הוא הכיר אותן,
ידע לוסידיטי, את כולן, מסיוטיו השונים, החוזרים והנשנים.
הדמויות המשיכו להופיע מסביבו, ולהיעלם לפני שיכל לגעת בהן.
מופיעות, מביטות, ונעלמות חרישית. לוסידיטי יכל לזהות את האישה
הזקנה והמרושעת מציעה אקדח לילד קטן. האיש הצורח ללא קול.
האישה חסרת העינים. כולם היו שם, בהבזקי ברקים, מופיעים,
מחייכים, וחוזרים אל תוך זכרונו של לוסידיטי. ואז מופיעים שוב.
תמונות רגעיות של ילד וילדה נרדפים בדרך ללא סוף על ידי מלאך
מוות אוחז בסכין ארוכה. צעקות של אנשים הנקברים בעודם חיים.
אפילו דמות גופו שלו, מתרוצץ ערוף ראש וחסר אונים, הופיעה
בהבזק ברק, ונבלעה אל תוך החושך. רעד עבר בגופו של לוסידיטי.
"איך הם יודעים?...", מלמל לעצמו, "איך הם יודעים?...".
לפתע עלתה מחשבה בראשו של לוסידיטי. "רק דבר אחד עוד חסר", חשב
לעצמו. ואכן, כפי שחשש, לא עבר זמן רב וגם ניגון הפסנתר המוכר
החל להתנגן. ועמו, זכר לוסידיטי, יגיע גם הפסנתרן המטורף, ירוק
עינים, משחר לטרף. ולאחר מספר שניות של ציפיה לבלתי נמנע, הגיח
הפסנתרן, בהבזק ברק שפגע באחד העננים. פחדו של לוסידיטי החל
להשתלט עליו. הוא רצה לברוח, אך לא יכל. הוא נתן מבט ארוך
בפסנתרן המטורף והזועם. תמיד שנא אותו, תמיד פחד ממנו, אך עתה
הוא נראה כל כך קרוב. לפתע חש לוסידיטי צורך עז לגעת בו, לפנות
אליו. לדבר. אך הפסנתרן התעופף באוויר, הרחק מלוסידיטי, שיערו
הלבן מפוזר, עיניו הירוקות פעורות בטירוף, וצרחות זעם בוקעות
מגרונו, בעודו מנגן בפסנתר בפטיש. בדומה לסיוטיו של לוסידיטי,
גם עכשיו לא יכל שלא להביט באימה. לרגע חשב לנסות ולהמשיך
ללכת, אך מבטו המשיך לגרור אותו אחורה. הפסנתרן, מצידו, נראה
כאילו הוא כלל אינו מודע למעשיו ולמתרחש סביבו. הוא רק המשיך
והתמקד בחבטה המטורפת בפסנתר, כאילו אינו נמצא עכשיו בעיצומה
של סופה.
לוסידיטי ויתר לעת עתה על המשך דרכו. הוא הרגיש שהוא מוכרח,
פעם אחת ויחידה, לתת מבט נוקב בעיניו של הפסנתרן. ליצור עמו
קשר כלשהו. אותו פסנתרן מיסתורי, שתמיד הבזיק בסיוטיו לרגעים
אחדים רק על מנת להעלם שוב, ניצב עכשיו מולו, מעופף מול עיניו,
כה מוחשי, כה אמיתי, וכלל אינו מבחין בו. "מכאן הוא בא...",
הרהר לוסידיטי. "זהו המקום, אם כן? המקום בו נוצרים סיוטים?".
מחשבותיו של לוסידיטי נקטעו עם סופה הפתאומי של המוזיקה.
הפסנתרן הפסיק את נגינתו, ורק ריחף באוויר ברוגע, צמוד לפסנתר.
לוסידיטי הביט בפסנתרן. הוא נראה רגוע, ושליו, מראה שלא היה
זכור ללוסידיטי מאף אחד מסיוטיו. הפסנתרן המשיך לבהות בריקנות
באוויר במשך כמה רגעים נוספים. ואז, לאט לאט, החל מסיט את
ראשו, לכיוונו של לוסידיטי.
לוסידיטי נבהל ממבטו חסר החיים. הוא החל לסגת אחורה, אך הסופה
לא נתנה לו לברוח, דוחפת אותו קדימה וכופה עליו להמשיך ולהביט
בפחד בעיניו החודרות של הפסנתרן. לוסידיטי הביט בעיניו של
הפסנתרן רגעים ספורים, שנדמו לו כנצח. בעודו מביט בעיניו,
הבחין לוסידיטי שמבטו של הפסנתרן מלא באותו הפחד, ואותה האימה
שמילאה את ליבו שלו. לוסידיטי הביט בעיניו המתחננות של האיש.
"ייתכן שבתוך תוכו, הוא סובל...", חשב לעצמו לוסידיטי. הוא
התלבט מספר רגעים, בעוד מבטו המת של הפסנתרן איננו מרפה.
"ייתכן שזוהי המטרה של הגעתי לכאן", חשב. "מישהו... משהו כופה
עליי להתמודד... בכל מחיר... להתמודד עמו...". הוא נתן מבט
אחרון בעיניו של הפסנתרן, מושא סיוטיו של לוסידיטי. עיניו של
הפסנתרן המשיכו להביע כאב וסבל. "אני חייב להוציא אותו משם",
חשב לפתע לוסידיטי. "אין הדבר יכול להיות ברור יותר... זוהי
מטרת הגעתי לכאן... עליי להציל את האיש הזקן החבוי שם בפנים,
להתמודד עם פחדיי...". לוסידיטי עצר למשך שניות מספר. קשה היה
לו להתנתק מהרתיעה הטבעית ממבטו החודר של הפסנתרן, אך הוא ידע
מה עליו לעשות. הוא עצר את דמעותיו, לקח נשימה, ולבסוף, הרפה
ממאבקו בסופה, וקפץ.
לוסידיטי החל מרחף אל עבר הפסנתרן, שחדל מאחיזתו בפסנתר, הושיט
את אצבעות ידיו הדקות, וריחף באיטיות אל עבר ידו המושטת של
לוסידיטי.
לוסידיטי חייך, ועיניו של הפסנתרן הבזיקו.



חלק ב'


סחיפה
לאט לאט, ריחף לוסידיטי אל עבר הפסנתרן, לא מפסיק להביט
בעיניו. הוא אף יכל לראות חיוך קטן מתחיל לעלות בקצה שפתיו של
הפסנתרן. תחושת אושר מילאה את ליבו של לוסידיטי. בתנופה אמיצה
נוספת, הצליח להגיע אל ידו של הזקן, ולאחזה בחוזקה. הוא ניסה
למשוך את הפסנתרן הזקן לכיוון האדמה, אך לא הצליח לקרבו אליו.
הוא הביט בעיניו של הפסנתרן הזקן, וחייך. הפסנתרן לא הגיב.
לוסידיטי משך בשנית, אך הפסנתרן מיאן לרדת. ידו עוד אחזה
בחוזקה בידו של לוסידיטי. דמעות החלו חונקות את גרונו של
לוסידיטי, בעודו חושב על הנורא מכל. הוא משך פעם שלישית, חזק
יותר. הפסנתרן לא ירד אל האדמה. הוא ריחף באוויר, מבטו חודר
ורציני, אצבעותיו הרזות לא מרפות מידו של לוסידיטי. שערו של
הפסנתרן החל להתפרע יותר ויותר ברוח המתחזקת. "טעית בשנית",
אמר לפתע הפסנתרן. לוסידיטי זיהה את הקול בבירור. "השמר מאור
הכוכבים הזהובים", הדהד הקול בראשו. דמעות החלו עולות בעיניו
של לוסידיטי. הפסנתרן חייך ברשעות, ומשך בידו בעצמה. לוסידיטי
המפוחד חש עצמו עף בתנופה חדה קדימה. הוא נפל על פניו, ומיהר
לאחוז בשורשו של עץ שנעקר ממקומו.
מאבד מיציבותו, המשיך לוסידיטי להלחם עם הפסנתרן. הוא יכל
לראות את עיניו הירוקות נותנות בו מבט זועם. "בי נשבעתי...",
אמר הפסנתרן. "סופי הוא סופך". הפסנתרן הרים מעלה את הפטיש
שאחז בידו השניה, וניפץ אותו על כף ידו של לוסידיטי. לוסידיטי
צרח בכאב, והרפה מהשורש בו אחז. הוא נתן בפסנתרן מבט מבועת,
בעודו מתעופף בצרחות אל עבר מרכז הנחשול. הפסנתרן, מצדו, כבר
לא הביט בו. עיניו הבוהקות בגוון ירוק חיוור הביטו אל עבר החור
השחור במרכז השמים, אליו שחה ללא התנגדות, נסחף במשב הרוח
ההולך ומתעצם. לוסידיטי ניסה לשחות בכיוון ההפוך, אך ראה כי
המשימה חסרת סיכוי. הוא חש כיצד נגיפי אבק חודרים אט אט אל
נשימתו, והכאב שבכל נשימה שלקח היה בלתי נסבל. האבק נכנס
לעיניו, וטשטש את ראייתו. בחלוף זמן קצר כבר לא יכל יותר לראות
דבר.
שאון הסופה התחזק. לוסידיטי לא ניסה התנגד. הוא חש את גופו
הולך ונהיה כבד, נסחף אט אט עם הרוח. חש כיצד הוא נהיה כאחד
החפצים שראה מקודם, מתעופף ללא שליטה. מרוקן מכוחותיו. הוא לא
יכל לשמוע יותר את צלילי המוזיקה היפה הבוקעת מההרים הצפוניים.
ניסור הכינורות הבוקע מן השמים הכביד יותר ויותר על אוזניו.
הוא חש עייף, אך עם העייפות חש שלווה.שאון הסופה התחלף בקול
חרישי של נשיבת רוח נעימה.
ובנשימתו האחרונה חייך לוסידיטי, וחשב על הבית האדום בעל הדלת
הצהובה.