זמן. המרווח בין דקה לדקה מרגיש כמו הנצח. באינסוף מספר אלף
ארבע מאות שלושים ותשע אתה עומד ותוהה:
מה עשיתי היום?
התשובה שאתה מקבל היא עוד מילה שאת משמעותה אף אחד לא מסוגל
באמת להבין:
כלום.
הכלום הזה ממלא את הימים, שממלאים את השבועות, שממלאים את
החודשים. הירח משמין ועושה דיאטה, עוד מיליון אנשים נדבקו
באיידס, ואפילו הסבתא שלך צבעה עוד ציור גועש במועדון. רק אתה
ממשיך להישאר בבית בגולם של נייר אלומיניום, מתבשל מהחום שגופך
יוצר. המחשבות מסתובבות סחור סחור בקרוסלה של המח שלך. את אותן
השאלות אתה שואל פעם אחר פעם אחר פעם, אך מקבל תשובות שונות
בכל ניסיון מחודש. היית רוצה לנצל את הכישרון הזה. רק מסקנה
בודדה נותרת כמו גרפיטי שהעירייה מסירה מהקיר רק כדי לראותו
גדל בחזרה בין לילה:
לא מחפשים היום יפי נפש בשוק.
בעל ידע רחב, אך בלי מומחיות. בן אדם ריאלי, נטיות הומאניות.
אתה יודע שתהיה מלצר שיגיש את האוכל על בגדי הלקוחות ומאבטח
שיגיד "יום טוב" לערבי עם תיק תרמילאים שיכנס לקניון. למה
דווקא המודעות האלה קופצות לך מול העיניים היית מת לדעת. אז
אתה מגדל שיער ומנסה להיזכר מי היית פעם ולאן הוא הלך, מה
שמעלה ריח של ריקבון ותולעים שחוזרות לנגוס בבשרך. הדבר הכי
נורא בכל התקופה, הוא שהאנשים סביבך לא רואים מה קורה בפנים
ושואלים את השאלות הכי קלישאתיות בעולם שאפשר לשאול בן אדם
במצב שלך. אתה מתעצבן, אבל לא נותן להם לשמוע את זה בקולך למען
הטקט, אלא פשוט משליך את עצמך לרגליהם מפנה את פניך לעבר הרצפה
ומודה בעובדות:
לא יודע. סתם בבית. לא, לא יודע. זה היה פעם.
בסוף אתה עושה את הגרוע מכל כדי לטעום את טעמה המתוק של הנקמה
שמזכיר לך אסקימו לימון נמס לאור השמש:
אתה מקמץ חופן מהתרופה באגרופך ודוחף אותה בחזרה לגרון של שואל
הקושיות, מחייך כשהוא מאבד את קור הרוח שלו ונכנס לסחרחורת
מטורפת. גם הוא גילה שבארץ הפלאות הרבה יותר נוח להישאר חייל
קלפים מאשר לגלות איזה דמות מטורפת לשחק. |
