אין מדד אבסולוטי לכאב ולסבל. אין לשפוט אדם בעת צרה, אך יש
לשפוט חבר בעת צרה, הרי כך נשפטים חברים. המוסר בחברה שלנו
איננו אחיד, וגם לא כפול, אלא משולש ומרובע. כאשר כסף קונה הכל
והדרך אליו עוברת דרך גופות, גברת צדק מסובבת את הראש, מעלימה
עין ומזילה דמעה. הצביעות חוגגת וקוברת תחתיה את כל תכונותיו
היפות של האדם: כנות, רדיפת צדק, ייחודיות... "קח את נשמתי והב
לי בירה וציצי, אך אם אתה לוקח אותה, אתה לא יכול להתחרט
ולהחזיר לי אותה". הערצה עיוורת של אייקונים תקשורתיים מגיעה
לכדי טירוף. "זרקו לי תחתונים על הבמה, אבל אני מבטיח לעולם לא
לגעת בהם". "אני עושה מוזיקה ומצפה מאנשים לקנות אותה, או
לפחות לגנוב אותה באינטרנט, אבל אם אחד מהאנשים הקטנים יגש אלי
ברחוב ויתחיל לזיין לי את השכל על כמה שהוא אהב את האלבום
האחרון שלי אני ארה בו מתוך עקרון". "בואו כבשים שלי, התאספו
סביבי ואספר לכם סיפור, יש לי רעיונות חזקים, אבל אתם כבר בטח
לא תבינו אותם. זמזמו את השירים שלי בתור לבית מרקחת, קחו את
הפרוזק ותעבירו לאליס קופר". כמה עולה שלווה בימינו? מהו אחוז
המטורפים מכלל האנשים הקיימים? אם להסתמך על העיניים והאוזניים
- גבוהה בהרבה מהסטטיסטיקה הרשמית. "אני ג'ינג'י מכוער, עם כל
הכסף שבעולם, אבל אני לא יכול לקנות טיפה של שקט". כסף זה כוח,
וכוח משחית.
יום אחד אתה בבוץ, אוכל מה שאנשים זורקים, ישן על ספסל בפארק,
יום אחרי זה אתה יוצא מהבוץ ורואה חיים יפים, מקבל כסף ואיתו
כוח וישר שוכח את מי שהוציא אותך מהבוץ, את אלה שאכלו איתך
מאותו פח וישנו איתך מתחת לאותו עיתון בפארק. עבד אחד בארץ
אסיאתית עתיקה היה חזק במיוחד וכך הרוויח את חירותו. עם הזמן
הוא אסף סביבו פושעים והקים כנופיה שבזזה קרוואנים של סוחרים.
עם הזמן העבד התעצם והיה לו צבא קטן שהמשיך לגדול, עד שהפך
לחזק מספיק כדי לתפוס את השלטון. איך שהוא התיישב על כס המלכות
הוא הוציא להורג את כל חבריו הטובים שהלכו לצידו לארוך כל
דרכו.
למה אותם? כי הם זוכרים אותו כמו שהוא היה פעם - עבד פשוט. כמה
חברים טובים באמת יש לזמרת פופ שעושה מליונים מלהראות טיפה חזה
ורגליים ולשיר שיר גרוע ללא משמעות? אני מרגיש כאילו מישהו שם
"דרים קאטצ'ר" ענקי מעל העיר וצד ולכד את החלומות שלנו
שמתרוממים מעל גבהים מסויימים. וכך החלומות שלנו נשארים
רדודים, בדיוק כמו הנשמות שלנו. "למה אתה בוכה יצור טיפש"?
"אני בוכה על מות אחי". "הוא בטח הגיע לגיהנום אם כך". "לא.
בטוח אני כי הוא הגיע לגן עדן".
"אתה בוכה על כך שאחיך הגיע לגן עדן, אם כך אתה באמת יצור טיפש
".  
העולם השתנה, הכל התערבב בכל. אני לא מסוגל להסתכל יותר על
השמיים הכתומים הללו, אני כל כך מתגעגע לשמיים כחולים, כחולים
כמו הים, למרות שגם הים עכשיו כתום. הים העצום נכנע לכוח
ההרסני של ההשחתה, הדגרודציה והחורבן. "אם בארזים נפלה שלהבת,
מה יגידו אזובי הקיר..."