כשחזר יונתן מהמועדונית, היה חיוך גדול מרוח על פניו. היום הוא
יום מיוחד.  היום הוא כבר ילד גדול -היום הוא בן 11.
כשנכנס יונתן הביתה הבחין באימו בוכה על הכורסא הישנה שעמדה
בסלון. ליבו נצבט. הוא הלך בשקט לחדרו, שהיה גם חדרה של אחותו
הקטנה חן בת ה - 4, ושיחק איתה. בלילה כששכב במיטה, החליט שהוא
כבר ילד גדול והוא צריך לגרום לאימא להפסיק לבכות.

למחרת בבוקר, הלך יונתן לבית הספר ובצהריים למועדונית יחד עם
כל הילדים. הוא תמיד ניסה להיות כמוהם - אחד מהחבר'ה.
במועדונית שיחק, ראה טלוויזיה וקיבל ארוחת צהריים, הארוחה החמה
היחידה שאכל במהלך היום.
כשסיים, בא למורה וביקש ממנה תוספת. היא הסתכלה על ילד צנום בן
11, ונתנה בשמחה.את המנה. לקח יונתן בזריזות, הסתכל שאף אחד לא
רואה והכניס אותה מהר לתיק בתוך שקית של סנדוויצ'ים.
בשעה 5 וחצי הגיע לביתו ושוב מצא את אימו בוכה על הספה הישנה
והקרועה. "אל תבכי אימא," אמר וחיבק אותה, "הבאתי קצת אוכל
שיהיה לנו." האם והבת מיהרו לאכול והביעו את תודתן. יונתן היה
גאה. הוא הרגיש כמו גבר בן 11.
כך עברו להם כמה שבועות, בהם היה יונתן מביא קצת אוכל ושאריות
הביתה לאימא ולחן, אותם היה עוטף בשקית סנדוויץ' ודוחף לתיק
כדי שאף אחד לא יראה. כך היה מאכיל את משפחתו ודואג להם לקצת
אוכל.
לבסוף התגלתה ה"שיטה" של יונתן, שאומצה ע"י ילדים רבים
במועדונית. העירייה דאגה לכל ילד לארוחה חמה וארוחה ארוזה
הביתה. יונתן הרגיש גיבור והיה מאושר.
אימא כבר לא הייתה בוכה.