מתוך ארבעה ראשי שנים שלעם היהודי, מהווה החודש שבט ראש השנה
לאילן. "באחד בשבט -ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל
אומרים בחמישה עשר בו."(משנה ר"ה, פרק א, משנה א'). העם בחר את
החמישה עשר או כפי שקראו לו בגלות ביידיש: "חמישוסר". ביום זה
הייתה ככל אימא יהודיה מחלקת בין ילדיה שקית ובה תאנים יבשות,
תמרים יבשים וחרובים, שרק ילד בעל שיניים בריאות, מסוגל היה
לנגוס בהם. אלה הפירות שבהם השתבחה ארץ ישראל, שכידוע זבת חלב
ודבש. עד היום נוהגת עוד אישתי לחלק ביום זה שקיות עם פירות
יבשים, שהובאו מיוון, ספרד, איטליה ואף מהשטחים (תמרים!),
שהיוו פעם חלק מארצנו.
אני שבקיבוץ כפר החורש שתלתי רבבות אורנים וברושים ולקראת ט"ו
בשבט קונה בתחנה המרכזית שתילים של ורדים ריחניים וגרניום
בשביל האדניות, החלטתי לרגל ראש השנה לאילן, לספר לכם על עצים
היסטוריים ואף צמחים, הקשורים בדמויות אישים יהודיים
וישראליים. אגב, כל מי שעדיין לא קרא את האגדה שלי "על אלון
ואלה", הזוג הנפלא הצומח ביער ברעם, מוזמן לנצל את ההזדמנות
ולרגל חודש שבט, לקרוא אותה.
התאנה של איבן- גבירול
לא היה איש ברחבי ספרד במאה ה-11, שלא שמע ולא בעריץ את המשורר
והפילוסוף היהודי שלמה בן יהודה אבן גבירול. הוא שלט באותה
מידה בערבית, כמו בעברית. הוגי דעות ערביים התעמקו ב"ספר
החיים" שלו, שנכתב ערבית, ופילוסופים נוצריים קראו לו אביצברון
ותירגמו את כל ספרי הגות שלו ללטינית. הוא כתב שירי מוסר, שירי
קודש וחול, אך בעיקר התפרסם בשירי התבונה שלו.
הערכתו העצמית של המשורר הוליכה אותו לפעמים עד כדי יהירות
והביאה אותו לידי מריבות תמידיות עם חשובי העיר, שנגדם השתמש
בביטויי-גנאי חריפים, כגון "חוחי אדמה וקימשוניה". רבים
ומשוררים ערביים קנאו ביהודי המזהיר היחיד, ששמו נשא בפי
יהודים, נוצרים וערבים כאחד.
משורר ערבי אחד, שנתקנא באבן גבירול ושנא את האיש, שהתפרסם
בעולם כולו בגלל חכמתו ושירתו הנפלאה, הזמין אותו לביתו ושם
רצח אותו. בן 35 שנה סך-הכל היה במותו.
הוא קבר את גופתו באדמה תחת תאנה אחת בבוסתן שלו. אך גם אחרי
מותו הפליא המשורר הגדול בכוחו מהיום בו נקבר תחת התאנה המשורר
היהודי, החל העץ לחנוט מוקדם את פגיו ולעשות תאנים גדולות
ויפות מאוד. כל תושבי העיר דיברו על התאנה הפלאית, שבכרה תמיד
לפני זמנה, ופריה היה לפתע גדול וטעים להפליא.
השמועה הגיעה לאוזני הח'ליף, שאף הוא התפאר באילנותיו בבוסתנו
הגדול, והתאווה לדעת מהו סוד התאנה המופלאה הזאת. הוא קרא
למשורר לארמונו וחקר אותו ארוכות על סיבת הדבר. הרוצח ניסה
להתחמק והערים כל מיני סיפורים, שלא התקבלו על דעתו של השליט.
השקר היה כה גלוי, עד שהח'ליף ציווה על תלינו להוריד את המשורר
הקטן למרתף העינויים ושם להוציא ממנו את סודו.
ולאחר שכפות רגליו התנפחו ממכות ועור גבו נקרע ברצועה, הודה על
הפשע הנורא, שהוא רצח את אבו איוב סולימאן בן יחיא אבו גבירול,
פאר משוררי ספרד, וקבר אותו מתחת לתאנה, שאחר כך החלה להפליא
להוציא פירות כאלה.
בו ביום נתלה הרוצח על אותה התאנה ומאז חזרה והייתה התאנה
לאילן ככל האילנות.
סיפור-אגדה זה מוצאים אנו אצל המקובל רבי גדליה בן-יחיא, מחבר
ספר "שלשלת הקבלה".
הפרח של מונטיפיורי
בן 101 היה השר משה מונטיפיורי, כשהגיעה שעתו להיאסף אל
אבותיו. בן 91 היה בביקורו האחרון בארץ הקודש. אף בהיותו שר
בממשלת בריטניה הגדולה, לא שכח אף ליום אחד, כי יהודי הוא
ועליו לפעול לשיפור מצבם של אחיו. קולט נשמע ברמה בחצרות שליטי
דמשק, רומא, מרוקו ובכל אירופה.
וכאשר הגיעה אליו זעקתם המרה של אחיו ברוסיה, שהצאר ניקוליי
ציווה לגרש אותם מקייב, סווסטופול ועוד ערים גדולות, הורה מיד
להכין את מרכבתו המוזהבת, שארבעה סוסים אבירים משכוה, ונסע בה
ללא מנולה עד שהגיע לבירת רוסיה.
הצאר הרוסי קיבל את פני השר הבריטי בכבוד מלכים. כל אצולת
רוסיה עמדה באולם המפואר בשתי שורות, כדי להקביל את פני השליח
של המלכה ויקטוריה.
ובשעה שבני האצולה הראו את כחם במחולות, יצא הצאר עם אורחו
המכובד לטיול ברחבי הגן המפואר שבחצר המלך ואמר לו:
"הנה רואה אתה, סר מונטיפיורי, בגן זה מיוצגות כל 70 האומות.
עיניך רואות 70 פרחים, שגנן שלי שתל לפי הוראותיי המפורשות. כל
פרח כאן מסמל אומה אחת. הנה, פרח צהוב זה מסמל את אנגליה
האצילה הלבן מסמל את רוסיה הנדיבה, האדום את גרמניה האמיצה,
הכחול את צרפת העדינה, הירוק את איטליה היפה. כפי שאתה רואה,
לא נעדרת מכאן שום אומה. כולם יחד צומחים כאן בהרמוניה ומפארים
את גני.."
"אכן יפה הגן ומופלאות מחשבותיך, הוד מלכותו, אך פרח אחד לא
ראיתי בגנך, את הפרח שלי!"
"איכה, סר מונטיפיורי", התפלא הצאר,"הרי הפרח הראשון, שהראתי
לך, הפרח הצהוב, מסמל את העם ואת הממלכה של בריטניה הגדולה!"
"לא כן, הוד מלכותו, אין זאת כי לא הסברתי היטב את דברי. אני
מתכוון לפרח שלי, לפרח של עמי= ישראל, וארצי -ארץ ישראל."
"הו," ענה הצאר בקול נמוך, "שמא טעיתי. היה לי הרושם שאני מארח
שר בריטניה הגדולה, איש שהמלכה ויקטוריה רוצה ביוקרו ולא.."
"ולא יהודי," הפסיקו מונטיפיורי. "לא, הוד מלכותו, אמנם שר אני
בממשלת בריטניה הגדולה, אך ראשית כל יהודי אני, ואף לרגע קט
אינני שוכח, שמולדתי היא ארץ ישראל וכל מה שכואב ליהודים בכל
חלק של העולם, אף לי כואב!
"צר לי סר מונטיפיורי, אך לא אוכל לשמח אותך במראה הפרח של
העם, שעליו דיברת. הוא בסך הכל גוף זר ומזיק לאימא רוסיה. אף
ארץ אינה יכולה לשאת בתוכה גוף זר ומן ההכרח להטמיע אותו. אנו
נכניס את היהודים לשורות הצבא ויצעדו בסך, ככלבני רוסיה. בלי
סדר לאן נגיע? בכל דבר יש סדר ולא רק במגרש המצעדים. אף פרחים
אלה זקוקים לטיפול מתאים. אם מטפלים בהם יפה, עודרים את
הערוגות, מקצצים מה שלא צריך, הרי הם פורחים ואף נושאים פרי.
אך תניח לגן לצמוח מעצמו, תזניח את הטיפול בו, אזי ייעלמו
הפרחים הריחניים ובמקומם יצמח מעצמו ויתרבה..סירפד!"
הבין מונטיפיורי את הרמז. לא היה כל טעם ברגע כזה להתווכח
ולבקש ביטול גזירה, שהוציא הצאר נגד ה"סרפד" שצמח בגני רוסיה,
כלומר, נגד היהודים.
ביום הפרידה, ציווה הצאר להגיש למונטיפיורי זר פרחים ובו פרחי
כל האומות. החווה השר קידה עמוקה ואמר: "רב תודות לך, הוד
מלכותו, חבל רק שבזר כה גדול חסר הפרח שלי!"
"יהי כדבריך," צחק הצאר, "רוץ ואסילי, ותביא לאורחנו הנכבד
סרפד אחד!,
התפלא הגנן, אך ההוראה הייתה מפורשת. רץ ומצא סרפד. ובעת שמיהר
לקטוף את הצמח, נצרבו ידיו וכוסו שלפוחיות.
וכשנטל מונטיפיורי את הסרפד, פנה אל הצאר ואמר:"סירפד זה, הוד
מלכותו, מסמל לצערי הרב את הטרגדיה של עמי. במשך אלפיים שנה
הוזנחה ארצי ומה פלא שסרפד נתרבה בה. אבל לסרפד יש סגולה אחת.
כל מי שנוגע ופוגע בו, בא מיד על עונשו. יראה נא הוד מלכותו את
ידי הגנן!
"אני מאמין, הוד מלכותו, שלא יעבור זמן רב ובארצי יצמחו לא
סרפדים, כי אם צמחים שיוציאו פרחים ריחניים ואף יתנו פרי
עסיסי, אך סגולה אחת תמיד תישאר בהם: כל מי שיפגע בו - יבוא על
עונשו!"
דקל אבשלום
דרומה ממסעף רפיח, במרחק-מה מתחנת הרכבת, מסמן לנו שלט את
מקומו של "דקל אבשלום פינברג" ומספר על עלילותיו. דקל זה צמח
ממש מתוך גופו של איש ניל"י, שנורה ב-20 בינואר 1917 על ידי
בדווים בחולות רפיח.
אבשלום, בן למשפחת בילויים, נולד במושבת הבילויים גדרה. אביו,
ישראל, שקראו לו 'לוליק', נמנה עם מייסדי ראשון לציון. על
דמותו של אבשלום, השפיע במיוחד סבו ר' מאיר בלקינד, שהיה אוהב
ישראל ומאמין בגאולת העם והארץ. בהיותו בו 12 יסד עם בני גילו
מגדרה, רחובות, נס ציונה וראשון לציון את האגודה "נושאי דגל
ציון" ומטרתה: ארץ ישראל יהודית וחופשית.
בשנת 1909- פגש אבשלום את אהרן אהרונסון, האגרונום הידוע (מגלה
"אם החיטה"), אשר יסד את תחנת הניסיונות בעתלית וסניף בחדרה
ואחר-כך מזכיר של תחנת ניסיונות בעתלית. כבר בתקופה זאת נשא
בחובו את רעיון ההתמרדות במשטר העותמאני של הטורקים והוא ראה
בבריטניה את בת-ברית לכך. בתקופת מלחמת העולם הראשונה אבשלום
ואהרונסון מקימים רשת ריגול לטובת בריטניה. אבשלום יוצא
למצרים, מחופש כפליט, ומתקבל באלכסנדריה על ידי קצין המודיעין
הבריטי, הארכיאולוג לאונרד וולי ומציע לו את תוכניתו. כאשר
נשאל כמה כסף הוא ידרוש בעד בעד עבודת הרשת, ענה:
"אנו מציעים לאנגלים שותפות והתמורה -גאולת עמנו. על ידי
שירותנו לכם, אנו משרתים את המטרה הלאומית היהודית."
הוא שב ארצה ומתחיל לאסוף חומר. הוא מחכה לבוא האנייה הבריטית,
אך האונייה לא באה. סבלנותו של אבשלום פקעה והוא החליט לצאת
למצרים בדרך היבשה. כבו לוויה הוא בוחר ביוסף לישנסקי. הם
מתחפשים לבדווים ואתם יוצא גם מורה דרך בדווי. הם נחו ביום
ורכבו בלילה. בסביבת רפיח נתקלו ב-30 בדואים, שהסתערו עליהם.
לישנסקי נפגע וברח, אך אבשלום נהרג. גופתו נעלמה כלא הייתה. כל
הניסיונות לגלותו עלו בתוהו. הבדואים שנבהלו מתוצאת מעשם,
מיהרו להטמין את גופתו של העלם באדמה, בהאמינם שחולות המדבר
ישמרו את סודם לנצח. לא חלפו ימים רבים, ובמקום קברו של הצעיר,
החל נובט עץ דקל רענן, ציון ומצבה ירוקה לזכרו של הגיבור. פחד
אחז את שוכני המדבר, שסיפרו שכאן נפל קדוש יהודי בקרב ויקראו
למקום "תל-אל -יאהוד",
ועוד סיפרו הבדואים, שבכיסו של ההרוג נמצאו תמרים, ומגלעיניהם
צמח התמר, שניזון מלשד עצמותיו.
עד מלחמת ששת הימים שמרו הבדואים על סודם בחששם מנקמת הדם. רק
אחרי מלחמת ששת הימים נתגלה מקום הקבורה הודות למאמציו של
רב-סרן בן-אלקנה, שחקר את תושבי המקום. הדקל המקורי נעקר, כדי
להוציא מתחתיו את שרידי הגופה. בנובמבר 1967 נערך לאבשלום
פינברג טקס-קבורה צבאי-ממלכתי בהר-הרצל בירושלים. שרי ממשלה
וחברי הכנסת שהשתתפו הטקס ממלכתי זה סימלו בעצם נוכחותם את
הכרת העם כולו לפעלם שלל חברי ניל"י.
"דקל אבשלום" הנמצא היום בסביבת רפיח, הוא דקל חדש, שניטע
במקומו של הדקל ההיסטורי, שצמח על גופת אבשלום פינברג. |