מה לפני שלושה ימים בערך הם שלחו אותי לשם.
בהתחלה לא חשבתי שזה יהיה ככה כי היו שם מלא אנשים ולא הכרתי
אפילו אחד. אז חשבתי בלבי מה הם שלחו אותי פה. ממש יכולתי
להשתגע. אבל אז הבנתי שאני לא היחד פה כי פגשתי את אבי ואת
שירה שכולנו היינו באותו מצב. אז התחלנו לדבר כולם ואז גם יצא
שאני , אבי ועוד איזה שניים היינו כולנו באותו חדר. רק שירה
נשארה לבד אבל גם היא הסתדרה לה עם איזה חבורה של בנות שם אני
חושב.התחלנו כולם לדבר ולהכיר אחד את השני ואז כבר נרגעתי לי .
אני וגור, סתם שם חיבה לגיל אורן  שהיה עוד אחד מהאנשים שם
הלכנו לחפש מקום לעשן. אבי ויניב לא עישנו אז הם נשארו בחדר.
לא יודע מה הם עשו שם. באותו ערב ירדנו למטה לארוחת ערב לאחר
שהתאקלמנו קצת יחד וישבנו אני ואבי עם שירה ביחד. היא לא רצתה
לשבת עם החברות האלה החדשות שלה. לא יודע למה אבל היא העדיפה
את חברתנו. אנחנו לא ישבנו עם גור ויניב כי הם ישר הלכו עם עוד
כמה אנשים שלא הכרנו. אחר כך נתנו לנו להשתמש בטלפון הציבורי
ואני ישר טלפנתי הביתה לאמא שלי ושאלתי אותה אם הכול בסדר. היא
אמרה  לי שאין לי מה לדאוג ושאלה אם אני מרגיש בסדר במקום הזה
ואיך בינתיים. היא גם הייתה ממש מופתעת מכך שכבר הרשו לנו
לצלצל. סיימתי את השיחה והלכתי לשוטט קצת בחוץ. היה די קריר
אבל אין בעיה להתרגל. הצטיידתי גם במלא טרנינגים וסוודרים
ואפילו שלחו איתי שמיכת פוך. ממש מוזר לי לחשוב על הרעיון הזה
שאני בפנימייה. ככה רחוק מהבית, מהמשפחה, החברים...מוזר. אבל
לא נורא. אני יודע שיהיה נחמד פה. מה גם שאני זה שרציתי לבוא
לכאן. בשנה האחרונה הייתי רב עם ההורים שלי המון. כל הקטע הזה
של בילויים עד מאוחר, סיגריות, שתייה חריפה ועוד. הפעם המביכה
ביותר הייתה כשחזרתי אז ביום שישי ההוא הביתה ועוד היו אצלנו
אורחים. אני חשבתי שבטח כולם יישנו אבל זה לא היה ככה. ואני
הייתי ממש שפוך. נראה לי לפחות. אבל העיקר הוא שאני מפסיק עם
כל המריבות האלה בלי הפסקה כל יום ויהיה לי קצת חופש ושקט. מה
שמפחיד זה שבית ספר מתחיל  עוד כמה ימים ותסתיים חופשת חנוכה.
ואני - עוד יש לי דרך ארוכה. סתם תלמיד י"א . ואפילו עוד לא
התחלתי ללמוד נהיגה. אפילו שיכולתי. גם אין לי כסף וגם אין לי
כוח לזה. אבל אני כבר בעוד חודש אהיה בן 17 וחבל. אני אוכל
לנהוג מהר אבל שטויות. אין לי ראש לזה. פתאום מישהו צעק לי:
היי ילד! עניתי והוא אמר לי שצריך לחזור לחדרים. פתאום שמתי לב
שכבר עשר וחצי ואני עדיין יושב לי פה ובוהה בעצים. איזו חורשה
יפה. ממש נחמד פה אבל אני מתגעגע לחברים שלי והכי אני מתגעגע
לרוית- חברה שלי. אני חולה עלייה. היא כזאת יפה. יש לה עיניים
שחורות נוצצות כאלה ושיער חום כהה חלק חלק כזה. לפעמים אני
חושב איזה כיף היה פשוט לברוח מפה רק אני ורווית ולגור לבד על
אי בודד כזה. בלי דאגות לאיזה כמה שנים טובות. אבל אז אני חושב
מאיפה יהיה לנו אוכל או אם מישהו יהיה חולה ונצטרך תרופות...
כל מיני דברים כאלה. ווואי אני כזה מפחיד. מה הולך אצלי במוח.
עניתי להוא שקרא לי שאני תכף בא והוא אמר לי שאזדרז. מצאתי לי
פינה שקטה והדלקתי לי סיגריה אחת. אני מעשן כבר בערך 10 חודשים
וכל הזמן את אותו הסוג. ווינסטון רגיל. ותדעו לכם שזה מזה חזק.
אבל לא עד עכשיו לא היה אכפת לי כל כך. אבל פתאום הייתה לי
התגלות כזאת. וואו מוזר מגניב...אני לא יכול לתאר את זה. מה
המקום הזה עושה לי. מעכשיו אני לא נוגע בזבל הזה יותר. אפילו
לא לקחתי שחטה אחרונה. פשוט זרקתי אותה על הארץ וכיביתי את
הגצים בהתלהבות כזאת. נשארו לי כאן 5 סיגריות בקופסה ואני יכול
לקנות בקיוסק ביום חופשי עוד אבל פשוט אני לא רוצה יותר. זרקתי
גם את הקופסה לפח הזבל ותקעתי ספרינט לחדר שלי. איזה באסה זה
לאחר כבר ביום הראשון לכיבוי אורות. לא יכולתי לעשות את זה.
איזה מזל הגעתי בזמן ואף אחד לא צרח עליי. ראיתי את אבי שוכב
במיטה וקורא מכתב. שאלתי אותו "אבי, מה זה?" הוא לא ענה לי. אז
שאלתי אותו " הי אבי, אתה לא שומע? שאלתי מה זה!"
הוא ענה ואמר לי "עזוב זה סתם מכתב." שאלתי אותו ממי זה והוא
אמר לי שזה מדקלה חברה שלו ואז הוא הראה לי תמונה שלה. וואו
היא הייתה פשוט פצצה. בלונדינית כזאת עם אחלה שדיים. אמרתי לו
"בואנה אחי, שיחקת אותה!" והוא ענה לי כזה בבאסה "כן... מה
שתגיד".
מוזר. פתאום גור בא אליי "אז מה המצב?" עניתי לו "החלטתי עכשיו
להפסיק לעשן" הוא צוחק כזה. "יש לך מזל שאני לא מאמין לך. אני
מכיר אותך רק כמה שעות אבל אני יודע שאם מישהו מחליט אז לוקח
לו כמה שנים להפסיק. אם בכלל. וחוץ מזה אני צריך פה איזה חבר
שיבוא איתי לסיגריה..." אמרתי לו "שמע יש לך פה המון מעשנים.
אתה תסתדר"  ואז גור עשה כזאת תנועה עם היד כאילו סתם כזה
והלך.
הלכתי לישון.