השעה 12:33 ואני כותב שורה בנאלית ראשונה. לכאורה אין כל חדש
בעובדה יום יומית, רגולרית זו. אולם עוד שורות אחדות תתברר לך
הסיבה למכתב מכתב עגמומי והיא עגומה ונדושה עוד יותר ומחוצ'קנת
ומלאת אבק. בסדר, את תאמרי, אתה מתאבד וכמובן זו כרגיל סיבה
לעוד פרץ גרפומניה. לא, זאת לא הסיבה היחידה. זהבה, אני אוהב
אותך - אני אוהב אותך כבר שנים.

את זוכרת את הפעם הראשונה שהלכנו ביחד לים - אני זוכר, עטית על
גופך התמיר  את השמלה השחורה שלך כמו מוניקן מהחלון את זוכרת
איך רחפת בין שברי הגלים, אמרתך מלטפת את החול, רגליך נוגעות
לא נוגעות בשטף מים קר. כבר אז, זהבה, אהבתי אותך. אני זוכר את
עצמי מביט בייאוש בים הירוק של חדרה בזמן שאת התפנית. שאלתי את
עצמי אז איך לגשת אליך ולא ידעתי - כמובן, אינך יודעת עד כמה
רציתי להגיד לך, לצעוק 'מה אמור, זה טם, זה טרה טם' כל החוף
היה שומע וקבוצות הנערים הצעירים והלא שזופים שברחו מבית הספר
היו מלגלגים. ומעולם לא היה לי האומץ לכתוב לך על שלט גדול
באותיות אדומות - לסמן לך בעזרת הידיים שלי, לעשות כתובת קעקע
על ישבני, לא היה לי אומץ אפילו לשלם למישהו שיטוס מעל החוף
בקופטר עם כתובת בת 25 מ' (זהבה - אני אוהב אותך - מוטי). וכך
שתקתי כהרגלי למול השמש הקופחת מניח לשערי האפור לדהות עוד קצת
בלהט. לפיגמנטים לגסוס כהרגלם, ואחר כך הלכתי והצצתי לך דרך
חור המנעול. כן, הצצתי - נכנסתי לשרותי הבנות (את אולי לא
זוכרת אבל את היחידה שם בחום אוגוסט המרצץ גולגלות). הייתי
מוקסם, פניך היו מלאות ברגיעה שלמה כשהטלת את מימיך, רסיסי
השתן מפכפכים ברכות - מעולם לא אהבתי אותך יותר מברגע ההוא.

אני בודד, לבד ברוב המכריע של היום. פראני מגיעה בערבים עם
המצרכים הדרושים למחייתי - היא מנסה לפלרטט איתי ואני איני
מתנגד מוחמא בעליל. אתמול התקשרו אלי מהשגרירות ומסרו שהם
מתפנים ועדיף שגם אני. אמרתי להם שאני לא עוזב את ארגנטינה עוד
- עזבתי כבר יותר מדי מקומות. אני כבר מסוגל לאוויר הלח של ריו
דה זינרו ולקולניות הילידים (אני יודע, אני מדבר כמו
קולוניאליסט. אבל אני כזה, כולנו. מעולם לא חדלנו להיות) כשאני
קם בבוקר אני אוהב להריח את הפיח שחודר לאט לאט לחדר שנשטף מעט
בלילה, עוטף אותי כמו אבק חלומות מר. אני אוהב לרדת לפעמים
למכולת להגיד 'קה פאסו, מוצאצו' ולזכות בכמה החיוכים המלגלגים
המגיעים לי לקנות כמה עגבניות ולהתמקח עם הלוח והגיר שאני סוחב
איתי עכשיו לכל מקום. אני אוהב לבדוק את העגבניות טוב טוב,
ולברור רק את הטובות - הנאות של זקן - ולהסתלק . אני זקן מדי
בכדי להתרגל מחדש, גם כשהייתי צעיר לא יכולתי. לפעמים כשאני
יורד לרחוב זונה מנסה להתחיל איתי, וזה מחמיא לי, באמת. אני
אוהב לכתוב, בעיקר בלילה - כשהמכוניות עוברות בספורדיות מעוררת
השראה וכמה צעירים חצופים שבוודאי חיים עכשיו את החיים שתמיד
רציתי ולא העזתי צופרים לזונות ושרים בספרדית גסה - אני נוהג
לרוץ לחלון המערבי הפונה לרחוב ולצעוק 'הי מוצאצוז, קה פאסו,
מי אומברה' (הי חברים, מה קורה, אני גבר) לפעמים אני צועק להם
לקחת אותי איתם בספרדית המרוצצת שלי - הם מושיבים באצבעות
המשולשות וקריאות הגנאי המגיעות לי ואני מחייך בעגמומיות וחוזר
לשולחן החום שלי. לפני כמה ימים כשחבורת פושטקים עצרה לכמה
זונות מתחת לבנין שלי ירדתי למטה במעיל עור מלא ניטים - זקן של
הלילה עולץ ומוכן לחיות סוף סוף. פניתי לאחד מהם וקראתי
'חברים. בואו נסע לזיין אני אנגן בגיטרה ואתם תפמפמו' בסלנג
ספרדי (לקח לי שעתיים ללמוד את המשפט הזה) הם התחילו לצחוק
ולתחקר אותי. הייתי מאושר בדרכי המעוותת. רקדתי מעט והם מחאו
לי כפיים וצחקו - הרגשת ההשפלה ממלאת אותי בסיפוק. אני אוהב
להזכר בך מתוקה שכמוך.
אתמול בערב, כששכבתי במיטה נזכרתי בערב שנרדמנו ביחד במיטה של
ההורים שלך. את זוכרת איך אמא שלך גרשה את שנינו מביתך את
זוכרת איך שחצצתי עליך בגופי מפני הכריות שזרקה. גם אז אהבתי
אותך. שקרתי, היה לי מפתח הבית - כשנרדמת הבטתי עליך כל הלילה
שקלתי אם לגעת או לא לגעת גווע באהבתי חסרת המימוש.