לילה, חושך, אני מרגישה סחרחורת איומה שבולעת אותי לתוך
המיטה... אני קמה לשתות מים. אישה ערומה יושבת  על הספה בסלון
שלי, שותה קפה ומציעה לי להצטרף, "קוראים לי מאור" בעודי שואלת
את עצמי מה היא עושה במטבח שלי השכן נכנס.איך קוראים לו?! אני
מנסה להיזכר מתי הזמנתי אותו להכנס, זה לא מתאים לי, הוא תמיד
היה נראה לי מאיים.לפתע חודרת לראשי המחשבה שאולי אני לא בבית,
אני מסתכלת החוצה ורואה דרך החלון את הסמטה הקטנה שאני רגילה
אליה, את הכביסה של סימה השכנה ממול , כשבילבול אופף אותי אני
מדדה לעבר המטבח, האישה גונחת תחת חלציו של דביר. קוראים לו
דביר. עכשיו נזכרתי.
לא מבינה כ"כ את רצף האירועים ואת המהירות בה הם מתרחשים אני
מחפשת את הכוס שקיבלתי מאחותי הגדולה כשעברתי לגור לבד בדירה
הקטנה. אני מרגישה אותה מאחורה, מחבקת אותי... אף פעם לא רציתי
להגיע עם בחורה למצב אינטימי, נגעלתי, באותו רגע פשטה לאות
מוזרה שגרמה לי לא להתנגד לה. גם לא רציתי...
דביר נותר ללא ניע על הספה נראה היה לי כילד מוכה, חסר אונים
או כח להתנגד. מאור לוחשת לי באוזן בצורה מהפנטת (שהזכירה לי
את לחישותיו של מאיר... ) שדביר שמח בחלקו. חושי התערפלו כשהיא
לגמה מהכוס שלי והזרימה לתוכי את המים מפיה... היה להם טעם של
מים חמים-קרים מהולים בקפה. הרגשתי את ציפורניה בגבי והסחרחורת
רק גברה, כל נגיעה צרמה לי, לא רציתי אותה שם, ומצד שני עוד לא
ידעתי עונג כזה...יצר הסקרנות גבר עליי ובעת ובעונה אחת קיננו
בי הגועל והעונג. הרגשתי שאני עושה משהו מעוות.
היא היתה מאותם נשים שתמיד עוררו בי קינאה (שיער שחור מתולתל,
עיניים ירוקות חכמות כאלו, מותן של דוגמנית מערוץ האופנה אבל
פיתוחי גוף בולטים מאוד "במקומות הנכונים", שלמות!) כעת אני
נזכרת שאף פעם לא הייתי מורידה את  העיניים מהן... מאור עמדה
מולי מתנשפת, צמרמורת עברה לי בכל הגוף. הרגשתי קור עז, לא
ידעתי איך הגעתי למצב כזה. שאלתי את עצמי מה לעזאזל עושה כאן
מאור?! איך אני נותנת לה לגעת בי?! ... למה נתתי לדביר
להיכנס?! ואיפה מאיר שלי?
מבט של תשוקה ניצט שוב בעיניו של דביר, כשהתקרב אלינו היה שוב
באונו. ידעתי שזה לא מוצא חן בעיני, רציתי רק לברוח משם, להיות
בשגרה המוכרת שלי ושל מאיר, רציתי שיעלמו משם... דמעות החלו
זולגות מעיני... בכיתי ובכיתי והיה לי קר!
הוא חיבק אותי, לא נרתעתי... העזתי לפקוח את העיניים ובאורח
פלא, כמו היה זה חלום שהתגשם מאור לא היתה שם עוד, הכרית מתחת
לראשי היתה רטובה מדמעות, השפתיים מלוחות, הייתי עדיין ערומה,
השמיכה היתה על הרצפה, אך כבר לא היה לי קר... הפנים המרגיעות
של מאיר שלי נסכו בי את שלוות השגרה בעודו לוחש לי ברוך :
"ש... זה בסדר.. היה לך חלום..."