שישים שנה שאתה מכיר בן אדם ובסוף צריך לסכם אותו בכמה מילים.
מגוחך אבל מי אני שאאבק במוסכמות, במיוחד שאנו מעטים כל כך פה
היום על הקבר של דודה חנה.
לא הכנתי נאום מן הכתב כפי שאתם רואים, כי לא חשבתי שאאלץ
לדבר, חשבתי שיהיו גדולים וחשובים ממני, מושיק ממושב נהלל
שידברו על דודה חנה. אבל אולי הייתי תמים באמת.
חמישים קילומטר צפונית מפה, בנהלל, בית ילדותה של דודה חנה,
קבור האדם שהיה לדודה חנה כמו אח גדול בילדותה, משה דיין.
דרומית יותר, בהר הר הרצל קבורה גולדה מאיר שהייתה אחות נפש
ואהובת לבבה של דודה חנה.
גם נהלל וגם הר הרצל דחו אתמול בבוקר את דודה חנה, וסרבו לקבל
את גופתה. וכעת אנו עומדים פה בשדה הסרוח הזה, בשמש הקופחת
וברוח המצליפה ונאלצים להוריד את דודה חנה לקבורתה האחרונה כמו
שמורידים לקבורתו איש מחתרת שנהרג במבצע התנקשות.
מי היה מאמין, שדווקא דודה חנה, שלא זכתה ליחס כזה מהמנדט
הבריטי, תקבל את היחס הזה מהמשטר הישראלי 'הנאור'. דודה חנה,
גם לאחר שמשה וגולדה נידו אותה, עדיין אהבה תמיד את מדינת
ישראל ולעולם לא האשימה אותה.
ואיפה הם כל האנשים שהיו צריכים להיות פה היום על הקבר. אתם
רואים פה את יצחק רבין? את שמעון פרס? את עזר וייצמן? כל אלו
שדודה חנה גידלה אותם על ברכיה!
אבל אני לא אשתוק, לא ביום האחרון הזה. לא ברגע שבו דודה חנה
מורדת בפעם האחרונה אל תוככי האדמה.
דודה חנה, שם שמעלה זכרונות. אני זוכר את דודה חנה עומדת בתוך
הסליק הראשון של ההגנה באיזור המרכז ומצטלמת עם תת מקלע סטן
בידה. משה דיין היה תמיד מתלונן שכל פעם שהוא נלחם הסטן נתקע
לו. פעם אחת שהיינו בקרב הסטן של משה נתקע ודודה חנה אמרה לו
'משה, תפליא בו מכותיך, תכה בו'. משה נתן מכה לסטן ויצא לו כזה
צרור מטורף שרק מהשבע כדורים הראשונים הוא הרג שלושה ערבים
ופצע שניים.
וככה הייתה דודה חנה. אני זוכר אותה עומדת מעל משה דיין
בקרבות. אני זוכר אותה בקרב על לוד רמלה כשמשה נתקע לבד באחת
החפירות ופחד לצאת החוצה. דודה חנה, שהייתה בצד השני של החפירה
דילגה במהירות לצד השני של משה, תפסה אותו ביד אחת, ביד השניה
כיסתה לו את העין ומשכה אותו החוצה בעיניים עצומות.
אחרי קום המדינה דודה חנה לא הייתה מרבה להתרועע עם גדולי
היישוב. היא הייתה יושבת בבית הקטן שלה בנהלל על המרפסת ועובדת
את האדמה. אבל כל יום שיש בצהריים היו מגיעים, דוד (בן
גוריון), משה הקטן שרת, משה דיין וגולדה לשתות אצלה תה של יום
שישי. כמובן שהייתה מכסחת את הזקן הקטן עד שהיה מאדים לקצה
אוזניו. 'אתה פחדן!' הייתה אומרת לו 'מה אתה צריך את אנגליה
וצרפת כדי לכבוש את סיני. עם כוח כמו שלך היית צריך כבר לקחת
את כל המזרח התיכון לבד'. אז לא קראו לבן גוריון כמובן בכינוי
המעליב הזה, הזקן, שאני לא מבין מאיפה הביאו אותו, בין השאר,
כמובן, מכיוון שעדיין לא היה זקן. בן גוריון הקטן היה מביט
בבושה מעלה מספל התה המהביל שלו אל דודה חנה שהייתה ממשיכה
ושוטפת אותו כל הערב. אבל בן גוריון אהב את השטיפות הללו אני
חושב. ידוע שלבן גוריון היה קיבעון אדיפלי. ומאחר שאימו חסרה
לו היה מזדקק להטפותיה של הדודה חנה.

בערבים היו באים אליה כולם לשחק ברידג' אך בשעה 00:00 בלילה
הייתה מכבה דודה חנה את האורות. 'עכשיו הזמן למשחק' הייתה
אומרת. המשחק היה המצאה שהמציא משה הקטן שרת. למעשה היה המשחק
המצאה ילדותית למדי. גולדה מאיר, שהיתה אז בזמנו פסנתרנית
מוכשרת למדי, הייתה מתיישבת ליד הפסנתר הרוסי והחורק של הדודה
חנה וכל אחד מן הגברים, והדודה חנה היו צריכים לשיר שיר מחורז
בן 6 שורות לפי מנגינה שהמציא גולדה, כאשר החרוזים היו מורכבים
כולם על טהרת המילים הגסות מהשפות העברית, הרוסית, הבולגרית
והפולנית.  בן גוריון שהיה תקוע בשלב האנאלי מאז ילדותו אהב
במיוחד משחק שובב זה. הכי אהב לחרוז את המילים קקה עם חרא.
לקול אנחותיהם המאוכזבות של הנוכחים, שהיו מתפלאים שוב ושוב על
חוסר יצירתיותו של הזקן הצעיר.
אחר כך באה הנפילה הגדולה. ב- 68 אחרי ששת הימים, גילה דבר
לילדים את הפרשה על אונס הילדים. הפרשה, שהייתה הסקופ הגדול
ביותר שהשיג דבר לילדים בכל שנות קיומו התפרסמה רק במקרה כאשר
אחד מילדי הקיבוץ התבקש לספר  לכבוד גיליון החג של העיתון מה
הוא הכי אוהב. הוא אמר שהוא אוהב כשדודה חנה נוגעת לו בפיפי.
חלה סערה ציבורית גדולה ודודה חנה גורשה בבושת פנים מהקיבוץ
נהלל. אני לא בא לסנגר פה היום על דודה חנה. דודה חנה לא הייתה
גרועה יותר מאף אחד אחר בקיבוץ נהלל. אם כבר, היא הייתה טובה
יותר! ודודה חנה לא צריכה את הנאום שלי. אולי עדיף שדודה חנה
לא נקברה בקיבוץ נהלל אלא פה בחלקת האדמה הזו. כי לא היה דבר
שדודה חנה אהבה יותר מאשר את האדמה, את האדמה של ארץ ישראל.
פעם אחת משה (דיין) הגיע לביקור ב- 77 בחלקה של דודה חנה. הוא
הלך לבחירות באותה תקופה ורצה כמה עצות לקמפיין מדודה חנה. הוא
הגיע ומצא את דודה חנה חופרת תעלת מים בטוריה. למרות הכל, היה
דיין אדם אדיב והציע עזרתו לחנה. דודה חנה העניקה לו בחיוך את
הטורייה. לאחר מספר דקות התעייף דיין החלוש והתמוטט בשדה. חנה,
שבהתחלה צחקה לדיין הנרפה, נבהלה כשראתה שאיננו מגיב ולבסוף
החלה להנשים אותו מפה לפה. את הסיפור הזה היא סיפרה לי
כשביקרתי אותה בביתה לפני חצי שנה. דיין שהתעורר וגילה זאת,
נבהל ופחד שחנה תגלה את הסיפור לעיתונים על מנת להפיל אותו ואת
מפא"י בבחירות הקרובות. הוא עזב מיד ללא אפילו להגיד לחנה תודה
על הצלת חייו, ולא חזר יותר לשדה השלחין שלה. אך חנה לא כעסה
על משה, ואפילו ריחמה עליו במעט, על האדם שהחיים כופפו אותו
כפי שנהגה לומר. היא מעולם לא גילתה את סיפור המעשה, גם לא
לאחר מותו של דיין.
בשנים האחרונות הייתה חנה מתבודדת בביתה. מאז פרשת אונס הילדים
שכח העם את שמה של מיטיבתו והפכה לדמות שנואה ומוקצית. אף אחד
אפילו לא שם לב, שכל הילדים שנאנסו על ידי הדודה חנה לא נאנסו
בעצם, ושאף אחד מהם לא כעס עליה. הילדים אהבו את דודה חנה, וגם
אחרי שנים רבות, ועד מותה היו הילדים בין היחידים שהיו מבקרים
אותה בביתה הצנוע שוב ושוב. גם עכשיו, בעומדי על קברה של דודה
חנה אני רואה ביניכם רבים מן הילדים האלו שנאנסו על ידי דודה
חנה, ולבי משתובב בשמחה ביודעי שרבים מכם לא שכחו את דודה
חנה.

הנה נאמר פה עתה בפה מלא, לא ראויה הייתה דודה חנה לכל הבוז
שהפגינה כלפיה ארץ כפוית טובה זו, ולא הייתה ראויה ארץ זו
לדודה חנה.
דודה חנה, את מחזירה נשמתך לבורא, אך אני נותר פה בודד בלעדייך
ואני רוצה להודות כאן בפה מלא לפני כולם. אני אחד מאותם ילדים
שגופותיהם חוננו בנגיעת אצבעותייך הרכות,  ואשר את נגיעותייך
האימהיות והלוטפניות אהבו כה הרבה. כיתום שואה שהובא לארץ בגיל
5 ומעולם לא זכה באהבת אם, היה מגעך לנחמה הרכה ביותר שיכול
ילד לבקש. כוונותייך מעולם לא היו מיניות, ולמעשה יודע אני כי
מעולם לא פיתית דודה חנה אותנו הילדים, אלא אנו הילדים היינו
שפיתינו אותך. ועד סוף ימי אחוש רגשות אשמה והכרת תודה לך על
שלימדת אותי את סודות זכרותי ומיני הנעלם. משה דיין אמר לי פעם
שעשית לנו עוול כל כך נורא שלעולם לא נבין אותו אפילו, אבל רק
אנחנו, אני ואת יודעים, דודה חנה, את האמת. שסיפור האהבה בינך
לבינינו היה הרומן המפוכח בין ילדים שנזנחו על ידי מדינות
לידתם