"כן, כן הכנתי את הדייסה לתינוק" אמרתי וקרסתי לכורסה הגדולה
והחומה שהייתה בקצה של מרפסת השמש. ציפיתי שמישהו אחר יאכיל את
התינוק כי כבר הייתי במצב של אפיסת כוחות. אך לא נשמע כל קול
אחר מכל כיוון שהוא בבית העצום הזה, שעוד לא הספקתי להתרגל
אליו מאז שעברנו לגור בו.
רק את קולות הבכי של התינוק אני יכולה לשמוע, בזמן האחרון הוא
כל הזמן אוכל, כי הוא צריך לגדול ולהתפתח...
לאיזה כיוונים כבר תינוק של זונה ונרקומן יכול להתפתח, אני
שואלת עצמי כל הזמן.
נו טוב, אני אשב עוד דקה ואלך להאכיל אותו, גם ככה כולם ישנים
ולא יכולים לשמוע אותי או את בכי התינוק הארור  הזה, רק אצפה
עוד קצת בעננים הלבנים דרך החלון... אה...השלווה, סופסוף מנוחה
אחריי יום מייגע של עבודה. היום  סופסוף חתמנו את ההסכם אם
חברת אייטאר. אני הייתי הנציגה ששכנעה סופית את אדון אוקנול
לחתום על החוזה שהזרים אלינו עוד כמה מיליונים....אהה אני
צריכה שלא לשכוח ללכת היום ולחתום על טפסיי הבדיקות של
רומי...
ארור התינוק הזה, כל הזמן הוא בוכה, איך אני יכולה לחשוב
ולהתרכז אם התינוק הזה בבית, לעולם לא אשכח את זה לרומי. אני
כבר אישה מבוגרת אוזניי וראייתי הן לא כמו שהיו פעם, אני ממש
מאבדת את החושים עם התינוק הבכיין הזה בסביבה, בדיוק כמו אבא
שלו ,שהוא בכלל בושה לכל השושלת של המשפחה שלנו...
טוב.
קמתי והאכלתי אותו עכשיו הוא נרדם וככה יהיה לנו עוד שעה קלה
של שקט בבית, אפילו ננסי לא יכולה  לעבוד ברעש שהתינוק הזה
עושה, ואני לגמרי לא מגזימה. בקצב הזה כל השכנים מסביב יבחינו
בבכי התינוק  הפורץ מביתי ועד מהרה נהפוך לבדיחת האזור כולו,
בכל המפגשים בקאנטרי הקהילתי ובשעת התה ידברו עלינו, אישה בגיל
הזהב עם תינוק. אני יכולה לדמיין את זה כאילו שזה קורה עכשיו,
ובנוסף לכל השכנה החטטנית ממול, סטייסי ווהן, יודעת שלא היו
שום נישואים בזמן האחרון, דבר שמקשה עלי אפילו לפתוח חלון
מיותר שמא היא תשמע משהו שהיא לא צריכה לשמוע ואז תרוץ לרכל עם
חברותיה בערב הבינגו השבועי, אני לא רוצה שירצו עלי שמועות לא
רצויות.
"עוד עשרים דקות אני צריכה להיות בבית הגמילה , פינת רחוב
רבייד" אמרתי למוסטפה,  והחלנו
בנסיעה המייגעת. שוב אני עושה דרכי לאותו המבנה השמור בעוד
שהנהג, מוסטפה, עושה פניות שלא לצרוך ומאריך דרכינו שחלילה
השכנים לא יראו לאן מיועדות פנינו, אישה ממעמדי  לא צריכה
לסבול רכילות מסוג זה.
"חכה פה, אני לא אתעכב" אמרתי ויצאתי לכיוון הכניסה הראשית של
"הבית" של רומי. הדבר הקשה ביותר הוא הפעם הראשונה, אז לא
יכולתי להתבונן בפניו. עכשיו, כבר התרגלתי, אני פה כל יומיים
במהלך שמונת החודשים האחרונים, חותמת על ניירת ועל מרשמים
לתרופות, לא נורא זה עוד מעט יעבור. היום נזכרתי להביא איתי את
נעלי הספורט שלו ואת המעיל החדש שקניתי לו, עוד מעט כבר יתחיל
להיות גשום וקר ואני לא רוצה שבני יחלה, המערכת החיסונית בגוף
שלו גם ככה לא התחזקה מספיק.
לבסוף חזרתי הביתה, אני שמחה שהבגדים ישבו עליו טוב.
"עוד מאט יולי תבוא, תזכרי להכין את הכיבוד הקל שהיא אוהבת"
אמרתי  לננסי ונכנסתי למקלחת קרה.
כשיצאתי נדהמתי לגלות שיולי לא איחרה כהרגלה, והפעם היא חסכה
לי עוד קצת רכילויות מהשכנים ולבשה על גופה העירום כמעט מעיל
חורף ארוך מפרווה, איך היא לא מתבשלת בו? החורף עוד לא התחיל.
לא רואים מה היא לובשת מתחתיו וזה כבר יותר טוב, ככה אני יותר
שלווה עם עצמי.
"תתכבדי, ננסי הכינה את זה במיוחד בשבילך" אמרתי והושטתי את
מגש הכריכים ליולי, תמיד
אמרתי לה שהיא צריכה לאכול יותר, היא ממש רזה.
"התינוק בסדר, תודה שהתעניינת", זו הייתה הפעם הראשונה שהיא
שאלה משהו בנוגע לתינוק הרעשן שלה והופתעתי לטובה.
"יש לך כבר מספיק כסף לשלם את שכר הדירה שלך החודש או שאת
צריכה שוב הלוואה?" שאלתי.
לבחורה אני לא אתן גרוש אחד עד שהיא תינשא  לרומי. עד אז היא
זרה למשפחה שלי למרות שהיא עם התינוק הארור הזה.
התפלאתי שהפעם היא רוצה רק חצי משכר הדירה החודשי שלה, שלפתי
את השטרות ונתתי לה, היא לקחה אותם עם ידיה המטונפות ברוטב
המיונז, לאחר שאכלה את הכריכים כמו שליידי לא אמורה לאכול,
ושמה אותם בארנק הפרוותי שלה.
לוויתי אותה לדלת, תודה לאל שהיום הזה נגמר בשלום.
שוב התיישבתי בפינה האהובה עלי, בכורסא החומה שלי, לאחרונה
העניינים ממש השתפרו עם שני הפרחחים הקטנים. לאחר לידת התינוק
הזה נכנס להם קצת שכל בראש. אני מוכנה לעזור להם עם התינוק עד
אחרי שרומי יצא, אגב התינוק שוב בוכה. הפעם שננסי תאכיל אותו.
אין לי אומץ להתבונן בעיניו הכחולות, איך אני אמורה להביט בנצר
של המשפחה שלי, הדמות הקטנה ללא העתיד. הבן של הזונה והנרקומן,
הבן של רומיאו ויוליה. בעלי לא מוכן לעזור להם או לתינוק, הוא
נשאר בבית הישן, מסרב להכיר בו, או ביולי ומכחיש את העובדה שיש
לו בו שם רומי.
עוד מעט גם אני אשוב הביתה, מיד אחרי שרומי יצא, האמת שכבר
מתחיל להימאס לי מהבית הזה.
נתתי לרומי  המחאה, כמה שיש לי, אולי הם יעשו מהילד הזה משהו,
למרות שאני די בספק.
אני עברתי מספיק במהלך שמונת החודשים הללו.