זהו פרוייקט ענק שהתחלתי לכתוב לאחרונה. הז'אנר הוא
רומן/הרפתקאות בעולם של פנטסיה וקסם. הטקסט שלפניכם הינו רק
ההתחלה של הסיפור (אני עוד כותב אותו!). רוב השמות הם זמניים
בלבד (בלדורס-גייט, אייס וינד-דייל, אקסטטיקה וכו'). אשמח לקבל
הצעות, שאלות, תגובות, רעיונות להמשך, הערות. צפו לעידכון
דינמי בעתיד הקרוב... קריאה מהנה...


"איפה לכל השדים והרוחות למדת לעשות את זה?" -אמרתי לאחי
התאום, שבכל הנוגע לחרב דו-ידנית - הוא היה אלוף. אבל המצוינות
שלו לא התבטאה רק בשליטה בחרב - קוראניס היה מומחה גם בכל מה
שקשור לטקטיקת קרב ומלחמה, ובצדק - כל חייו הוקדשו לכך. "זה לא
איפה, זה איך" -אמר, "בוא, אני אראה לך".
וכך המשכנו להתאמן עד רדת החשיכה, כמו בכל יום בארבע שנים
האחרונות מאז שמצאנו אחד את השני. והזמן עובר כל-כך מהר
כשאנחנו ביחד, כאילו לאלים יש יד בעניין. אבל פרט זה מעולם לא
הדאיג אותנו, תמיד ידענו לחיות את הרגע.
רוח הערב הקרירה רמזה לנו שהגיע הזמן לחזור הביתה, וכך עשינו.
הולכים בדרך הכל-כך מוכרת לנו, צוחקים ומתבדחים, מאושרים. "הגב
שלי לעולם לא יסלח לך!" -אמרתי לאחי בעודי ממשש בעדינות את גבי
הכואב והחבול. והוא מחייך, כרגיל, עם החיוך המקסים והמרגיע שלו
- החיוך שאני כל-כך אוהב לראות, החיוך שחסר לי במשך כל השנים
הללו שבכלל לא ידעתי על קיומו. התיישבנו זה לצד זה מול האח
המרגיעה וכמו תמיד, דיברנו על היום, העלינו חוויות, דיברנו על
בחורות, העלינו אסוציאציות...
כבר מהיום הראשון שנפגשנו הבנו כמה טוב לנו ביחד וכמה חסרים
היינו אחד לשני. בעצם, אנחנו ממש משלימים זה-את-זה - הוא
איש-קרבות, לוחם גדול ומנהיג אמיץ, ואני - אני מכשף סקרן
וצעיר. ממש צוות לעניין. כבר בעודי עולל הראיתי עניין בעולם
המסתורי של המאגיה. אני זוכר היטב את הסיפורים המרתקים מבית
היתומים, סיפורים שנתתי לעצמי לשקוע בהם וכל מילה הקסימה אותי
יותר ויותר, ואני מצאתי את עצמי נמס מהכוח המסתורי הזה שנחשף
לאוזני, ואפילו פעם אחת לעיני... זוכר אני יום אחד, שבו נכנס
אדם מבוגר בעל זקן פרוע וארוך בשערי בית-היתומים, כולו עטוף
בגלימה שחורה בלויה. מיד זיהיתי שאדם זה הוא קוסם. קוסם גדול
אפילו, חשבתי לעצמי. אבל איך ידעתי? אולי בגלל התיאורים
הנפוצים מסיפורי בית-היתומים? או אולי בעצם נולדתי עם יכולת
מיוחדת לזהות קוסמים ומכשפים? כי ההופעה של האיש הזר, המסתורי
הזה, ריגשה אותי ומשכה אותי, ממש הקסימה אותי.
התקרבתי אליו, רציתי לדבר איתו, לשאול אותו כל-כך הרבה שאלות -
אבל הוא רק חייך אליי, ולדבר לא הייתי מסוגל יותר. הקוסם פנה
אל מנהל בית-היתומים הזקן, ואני מקשיב ושומע אותו שואל ומספר
על בנו אשר נטש לפני מספר שנים וכנראה חזר בשבילו. אבל הרי גם
אני ילד נטוש, אמי נפטרה בלידה ואבי נעלם. "אבא?" -אמרתי
לעצמי. אבל בעודי מהרהר באפשרות, הרים הקוסם את ידו, מלמל כמה
משפטים משונים, ונעלם. כאילו בלעה אותו האדמה. וזו הייתה הפעם
הראשונה שזכיתי לראות קסם אמיתי לנגד עיני.
בלילה שלאחר המקרה, שינתי נדדה ממני, ולישון לא הייתי מסוגל.
לא הפסקתי לחשוב על האדם המסתורי הזה, שכל-כך ריתק אותי -
אפילו בלי שהכרנו. הייתי בערך בן 8 באותה תקופה, וחשבתי המון
על אבי, על עברי המעורפל ועתידי. הופעתו של האדם המסתורי הזה
בשערי בית-היתומים רק חיזקה את אמונתי, אבל לא את תקוותי...
"אם הקוסם הזה באמת היה אבי, מדוע לא לקח אותי איתו הביתה?!"
-חשבתי לעצמי, מתחת לשמיכה. "הביתה.." -אמרתי לעצמי בשקט
והתחלתי לבכות. זה לא שהיה רע בבית היתומים, נהפוך הוא - יחס
חם מסביבתי קיבלתי תמיד וחברים היו לי רבים. אבל משהו חסר לי,
כן... גם בגיל צעיר כזה עוד הרגשתי זאת. והיום, אני כבר גבר
צעיר, בן 25 ליתר דיוק. וכבר ארבע שנים טובות מהלך אני בארץ עם
לב שלם. בעצם, כמעט שלם... לבי יהיה שלם ברגע שאמצא את אבי, אם
הוא קיים. אבל הוא קיים, אני יודע. אני לא מסוגל לשנוא אותו על
מה שהוא עשה לי ולאחי - החטא הגדול מכולם - נטש אותנו ושבר את
ליבנו, הפנה את גבו לשתי יצירותיו. אחרי הכל, אני בטוח שהוא לא
בחר להביא אותנו לעולם הזה לשווא.
אבל בוא נסתכל על הצד החיובי בסיפור - במשך 21 שנים, הייתי בעל
לב חצוי, ממש חצי-בנאדם. וביום גשום אחד, אני בעסקי עבודתי -
בעודי מהלך ברחוב צפוף של עיירה חשוכה ורחוקה העונה לשמה העממי
"אקסטטיקה", מתמרן בן האנשים המוזרים שכל אחד מהם בעיסוקו שלו,
אני רואה את עצמי. ובכן, לא בדיוק את עצמי - הוא היה לבוש
בשריון שרשראות ישן(קצת חלוד אבל מרשים), ואני בחליפה שחורה
פשוטה וגלימה ישנה, אבל זה היה ממש כמו להסתכל במראה, שנינו
בעלי תווי פנים זהים, לא מגולחים - התדהמה התפשטה על פנינו
במידה שווה ברגע שהחלפנו מבטים. וההרגשה שמלאה את בטני הייתה
קסומה וחזקה יותר מכל קסם שאי-פעם ביצעתי בכל חיי. מלים לא היו
בפי, וכן לא בפיו. עמדנו המומים במשך מספר שניות, בוהים זה
בזה, מזג האוויר האיום והאנשים סביבנו היו היחידים שלא התרגשו.
לבסוף, התקרב אליי וחיבק אותי כמו אח, המתכת הקרה צרבה על בשר
ידיי, אבל זה לא הפריע לי כלל, כי גל חום אדיר התפשט בגופי
באותו רגע. "דרס אחי היקר" -התחיל לדבר, בקול רועד ומתרגש. "כל
חיי חיפשתי אותך, עד היום לבי היה קפוא ונשמתי שבורה. אבל לא
עוד" -סיים, ומלותיו הכבדות שקעו בלבי אבל לא במוחי - "אחי?
-ממתי יש לי אח?" -חשבתי לעצמי "ועוד תאום?!", מוחי עוד לא
הספיק לעקל את האירוע וכבר הוא הרפה ממני, ידיו רוטטות מרוב
התרגשות. הוא הסתכל בעיני וחייך חיוך רחב ומקסים, "מי אתה?"
-שאלתי בטיפשות, בלי כוונה. חיוכו מיד נמוג, "מי אני ? הא הא,
מה זאת אומרת מי אני? אתה צוחק דרס?" -ואני המשכתי לבהות בו,
בטיפשותי, והמחשבה היחידה שצצה בראשי הייתה כיצד יודע את שמי.
מיד הבין שאני רציני, "אתה לא מזהה אותי? הרי אני דומה לך
כשתי-טיפות-שיכר. האם אינך מזהה את אחיך התאום?", וברגע שסיים
את המשפט האחרון, מן גל חדש של התרגשות תקף את בטני. "אני
מצטער" -אמרתי באיטיות, נזהר בבחירת המלים. "אבל לא זכור לי
שיש לי אח... אבי נטש אותי בגיל צעיר מאוד ומנהל בית-היתומים
שבו גדלתי מעולם לא אמר מלה על אח, ובטח שלא תאום". פניו נעשו
עצובים וחיוורים יותר ויותר עם כל מילה נוספת שיצאה מפי,
ולבסוף אמר לאט ובשקט "אני לא מאמין. קוריק היה אמור לספר לך,
בן הכלבה הארור הזה". התפלאתי שהוא ידע את שמו של מנהל
בית-היתומים, "מהיכן אתה יודע את שמו?" שאלתי בחשדנות. חיוך קל
נמרך על שפתיו הסדוקות והוא החל לספר לי על העבר, העבר המסתורי
שלנו, העבר שמעולם לא תיארתי לעצמי שיחזור כך פתאום, ביום גשום
ושגרתי כזה, ביום שלעולם לא אשכח, קסום כל-כך.

"דרס" -אמר, בעודנו צועדים ברחוב הגשום והצפוף לקראת בית-מרזח
חמים ומרווח, "ראשית, הרשה לי להציג את עצמי, אני קוראניס -
אחיך, כפי שכבר הבנת..." -הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך - "לאחר
שאימא מתה, אבא היה הרוס, בעיקר מבחינה נפשית, הוא לא היה
מסוגל להחזיק ולטפל בשנינו - ולכן שלח אותך לבית-היתומים. אני
מצטער...". "למה דווקא אותי?" -שאלתי בקול שברירי, דמעות
בעיני. "ובכן, לפי מה שידוע לי - אבא החליט לוותר עליך בגלל
ש... אממ.. היית שונה, התנהגת באופן מוזר, אבא כנראה חשב שאתה
חולה במשהו, שאתה זקוק לטיפול מיוחד, ומכיוון שאמצעים לא היו
לו - החליט להשאיר אותך בידי קוריק חברו ולצאת למסע מזרחה,
ואני איתו כמובן...". נכנסנו לבית-המרזח, והתיישבנו אחד מול
השני, במקום שקט ונעים. ריח חריף של כוהל התנוסס באוויר.
"שונה? מה זאת אומרת שונה?! כיצד התנהגתי?" -שאלתי, קולי עדיין
שבור. "דרס, באמת שאין לי מושג. תבין ש... אבא לא נטש רק אותך
- בסוף מסענו, הגענו לכפר קטן, ברגוסט שמו, שם פגשנו חברים של
אבא שהסכימו לארח אותנו למספר חודשים עד שאבא יתאושש.."
-קוראניס בלע את רוקו. "תמשיך בבקשה..." -אמרתי. "ובכן, הכל
היה נהדר באותה תקופה, היה לנו הכל, ואני בטוח שהייתי תינוק
מאושר...הא הא" -חיוך קל נמרח על פניו הרועדות. "עד ש... אבא
עזב" -דמעות קלות  החלו להיווצר בעיניו של קוראניס ושמתי לב עד
כמה הוא מתאמץ לשמור אותן לעצמו. "אחרי חודשיים הוא עזב, השאיר
לי מכתב שבו הוא סיפר לי את כל מה שסיפרתי לך, ולחבריו לא
השאיר ברירה אלא לגדל אותי כמו בשר מבשרם, כמו בנם". "אני לא
מאמין" -פלטתי בתדהמה "וכך גדלת לך כל השנים?" -כמות השאלות
שהופיעו במוחי ברגע זה הייתה עוצרת נשימה. "כך גדלתי והתחנכתי,
כן, בידיעה שאבי נטש אותי ואותך, בידיעה שאחי התאום קיים
איפשהו בעולם, אבל היכן - פרט זה לא טרח אבינו היקר לציין. הוא
כתב לי במכתב הארור הזה שאתה במקום מבטחים, בידי חבר ותיק,
בידיים טובות - בבית-היתומים. אבא גם כתב שהוא השאיר לך מכתב
זהה בו הוא מספר עליי ועל מסענו...".
וכך עברו להן השעות, שנינו שקועים בשיחה עמוקה ומרגשת. כבר
מזמן שכחנו את עיסוקינו באקסטטיקה, כל מה שעניין אותנו היה
אנחנו, העבר שלנו בעיקר. והזמן רץ לו, כרגיל, כאילו האלים יצרו
שעון במיוחד בשבילנו... קוראניס סיפר לי שאביו החורג היה איש
קרבות מיומן ולוחם מפורסם, ומגיל צעיר הם מתאמנים ביחד, כמעט
כל יום, עד רדת החשיכה. "מלקולם לימד אותי את כל מה שהוא יודע"
-אמר קוראניס בגאווה, ואני מחייך. קוראניס גם כמובן לא שכח
לספר לי  על עבודתו שמאוד מתגאה בה - מתברר שבגיל 18 התגייס
לצבא של ממלכת אזרות' ומשרת כשומר-סף בחזית הדרומית של העיר
בלדורס-גייט, וזה בהחלט כבוד גדול. ואני, גם כן סיפרתי לו על
עצמי, ועל החיים שלי - סיפרתי לו על בית-היתומים, על החברים
שלי, ועל העבודה שלי. סיפרתי לו את כל מה שהפסיד, כל מה שהיה
יכול להיות עשיר יותר לולא היינו מופרדים באכזריות כזאת אחד מן
השני. סיפרת לו את סיפור חיי ה'קסומים':  בגיל 12 התחלתי ללמוד
את תורת הקסם, וזה במזל מכיוון שכסף ללימודים וספרים לא היה
לי. הכל תודות לאדון מרטריארק היקר, בחיי כמה שאני אוהב ומעריך
אותו. טוב ליבו של מרטריארק התבטא בכך שקיבל אותי ללימודי תורת
הקסם במגדלו המכושף, בו הוא לימד כיצד לזמן אנרגיית קסם, כיצד
לשלוט בה ואיך לעצבה. מרטריארק היה מכשף רב-עוצמה ומפורסם
באייס-וינד דייל (עיר מולדתי), וכן טוב ליבו היה מפורסם לא
פחות. אני זוכר היטב את השנים האחרונות בחברתו, הוא תמיד אמר
שיהיה לי עתיד מזהיר בתחום הקוסמות, תמיד אמר שזה עניין גורלי.
ואני מעולם לא התייחסתי ברצינות רבה מדי לדבריו. אבל כשחושבים
על זה, תמיד הייתי תלמיד מצטיין, תמיד הלך לי בקלות כל דבר
שהיה קשור לקסם, והפרגון והמחמאות שקיבלתי ממורי הם מה שהחזיקו
אותי חי. תמיד חזרתי מהמגדל עם חיוך על השפתיים. אולי זה באמת
גורלי. הדברים היחידים שעניינו אותי בתקופת נעוריי היו
לימודי-הקסם ואבי, השקעתי את כולי בלימודים, גם את לבי וגם את
שכלי. ובלילות הקרים, תמיד חשבתי על אבי, תמיד. "היכן הוא? מה
הוא עושה כרגע? על מה הוא חושב ברגעים אלו?", אף פעם לא הצלחתי
לענות על שאלות אלו, אני בספק אם אפילו מרטריארק היה מצליח.
כל-כך רציתי לדבר איתו על אבי, היו כמה פעמים שאפילו ניסיתי,
אבל נשברתי באמצע, ומרטריארק היקר - למרות שהיה בנאדם טוב-לב,
מבין ותומך - היה גם אדם עסוק ביותר, וזמן ללחוץ עליי לא היה
לא כמובן. אבל הנה, שרדתי את השנים הקשות הללו בהצלחה, ואני
בהחלט גאה בעצמי על כך. בגיל 18, נתמניתי לשוליה הראשי של
מורי, והבשורה שהודיע לי על כך, הייתה אחת הבשורות הטובות
והמשמחות ביותר שקיבלתי מימי. מורי האהוב, אחרי כל-כך הרבה
שנים, תמיד יכל להפתיע אותי בקלות. אני זוכר את היום כאילו היה
אתמול, אבל בעצם - זה לא היה כל-כך מזמן. קוראניס כנראה מאוד
התרשם מהעובדה שאחיו התאום מכשף קטן, "נו תראה משהו, לא לכל
אחד יש אח קוסם, ועוד תאום! חשוף את כוחותיך!". כוחותיך הוא
אמר.. -"חה חה" -צחקתי לעצמי בשקט. אז בסופו של דבר נכנעתי,
הרמתי את ידי, ובעזרת מספר מילים, תנועות וריכוז קל - גרמתי
לכוס ריקה וישנה שישבה על שולחנינו לרחף קלות. הניצוץ שפרץ
מקצות אצבעותיי השתקף בעיניו של אחי בעוד הוא בוהה בידי
בתדהמה, כאילו מעולם לא ראה לחש קסם אמיתי מתבצע. <קטע לא
גמור>

השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר. דיברנו במשך שעות, ושעת הסגירה
הגיעה לה בחרישות. צעדנו לעבר דלת היציאה, צוחקים ומאושרים.
הערב הגורלי הזה, בהחלט השפיע על שנינו ולימד אותנו הרבה על
עצמנו. יש אנשים שהחיים יותר מדי ספונטניים בשבילם, אבל
בשבילנו החיים כמעט מושלמים, לפחות לעת-עתה. צעדנו ברחוב
החשוך, שהיה כבר ריק מאנשים לגמרי. הגשם פסק, והקול היחידי
שנשמע בקרבת מקום היה קולה של הרוח הקרה שהתנפצה בחוזקה על
פנינו. "כבר מאוחר, עדיף שנמצא פונדק כלשהו, העיניים שלי
נעצמות" -אמרתי לקוראניס, שחיבק את עצמו בחוזקה בגלל הקור העז
שחלחל לעצמותינו. "בהחלט כן! אני קופא" -וכך המשכנו בדרכינו
לעבר פונדק "עצם הברזל" שהיה מפורסם באקסטטיקה  בזכות בעלו,
אדריאן ראשאב, שלפי השמועות - גולגולתו עשויה ממתכת טהורה
והינה מסוגלת לפצח כל דבר במהלומה אחת. כל-כך קר היה בחוץ,
ניסיתי לחמם אותנו קצת באמצעות קסם, אבל מרוב שהייתי מבולבל
ולא מרוכז, התבלבלתי במלים והקסם נכשל. ניצוצות של אנרגיה חרכו
את האדמה הקשה מתחתינו. צעדנו במשך 20 דקות, עד שנגלה לפנינו
השלט הענק של הפונדק. בעודנו עושים את צעדינו האחרונים לקראת
דלת הכניסה הצרה, נזכרתי במה שאמר לי אחי בקשר למכתב של
אבינו... "מדוע הסתיר אותו קוריק מפני במשך כל השנים?" -חשבתי
לעצמי. יתכן שבגלל שלא רצה שאצא לחפש אחר אחי? אני מניח שלא
רצה שאסתבך. קוריק תמיד אהב אותי מאוד, וכן תמיד דאג לי כמובן.
אבל משהו היה חסר אצלו, בעיניים שלו. מעולם לא הרגשתי נוח
בחברתו כמו שהרגשתי כשביליתי עם מרטריארק. אולי קוריק היה
בנאדם פשוט מדי בשבילי, יותר מדי שגרתי. הוא הקדיש את חייו
לניהול בית-היתומים הקטן שלו באייס-וינד דייל, ויותר מזה - לא
עשה כלום בחייו.
דפקנו קלות על הדלת ולאחר מספר שניות נפתחה באיטיות ואדם גבוה
וקרח עמד מאחוריה, ערני לגמרי. "עכשיו מאוחר" -אמר בקרירות
-"הסתלקו". בטח חשב שאנחנו חסרי בית מטונפים, או סתם עניים...
ואנחנו עומדים מולו, רועדים מקור. שלפתי מכיסי 15 מטבעות זהב
והושטתי אותן במהירות לבעל הפונדק. והוא מיד מושיט את ידו
הגדולה אל עבר ידיי הרועדות ולוקח את כל המטבעות בחיפזון,
ניצוץ בעיניו. חיוך קל נמרך על שפתיו -"היכנסו" -אמר בקרירות.
מצאנו את עצמנו עומדים בחדר אורחים גדול וחמים. "הישארו כאן,
אני אנסה לסדר לכם חדר ללון בו". וכך חיכינו מספר דקות עד
שצעדיו של בעל הפונדק נשמעו מהמדרגות החורקות. "בואו אחריי"
-אמר. ואנחנו מאחוריו, עולים לקומת חדרי השינה, מנסים כמה
שפחות להרעיש. בעל-הפונדק הוביל אותנו לחדר קטן, בסוף המסדרון,
ושם נטש אותנו וחזר לעיסוקיו. בחדר היו שתי מיטות קטנות, שמאוד
הזכירו לי את המיטות מבית-היתומים הקטן שהשארתי מאחורי לפני
כמה שנים (בגיל 18 מצאתי את ביתי במגדלו של מרטריארק), הן היו
ישנות ומשומשות. מבלי להסס, התחלנו להתפשט. מתחת לשריון
המסורבל, גופו של קוראניס היה מכוסה בכוורות אדירות וצלקות
מרשימות, הנחתי לעצמי שהן מעידות על קרבות רבים וגבורה גדולה.
אבל אלוהים, אחי היה רק בן 21! רציתי לשאול אותו, אבל העייפות
מנעה ממני לעשות זאת. האירועים של היום היו כבר יותר מדי
בשבילינו. נשכבנו על מיטותינו, ובלי להוסיף מילה, נרדמנו.

באותו לילה, חלמתי חלום. אבל זה לא היה סתם חלום יומיומי חסר
פשר. זה היה חלום נפלא ועמוק, חלום שיישאר בזיכרוני לנצח.
חלמתי על אחי כמובן. ראיתי אותנו משחקים ביחד, לומדים ביחד,
אוכלים ביחד... ממש גדלים ביחד. שנינו לבד. בלי שום סכנה לקשר
שלנו. ראיתי אותנו גדלים ומשתנים, ראיתי את השנים רצות להן
במהירות מסחררת כנגד עיננו, ראיתי את העבר שלנו, הפנטזיה שלי.
בבוקר, עם חיוך התעוררתי על שפתיי. כל-כך רציתי עוד להמשיך
לחלום, כאילו התמכרתי ללילה הזה. מיד סיפרתי לאחי על החוויה
הזו, הוא לא התרגש כלל. יומיים אנחנו מכירים וכבר למדתי עליו
משהו חדש - הוא בהחלט לא טיפוס של בוקר!
בזמן שאנחנו מתלבשים, נשמעת דפיקה חזקה בדלת. קוראניס ניגש
ופתח אותה, זה היה בעל הפונדק, אדריאן. והוא מסתכל עלינו
בחשדנות (בטח חשב ששברנו משהו), אנחנו עדיין חצי-ישנים. "בוקר
טוב" -אמר במהירות, עם חיוך מזויף, "ארוחת הבוקר מוכנה". לאחר
מספר דקות, נעמדנו על רגלינו, יצאנו מהחדר וירדנו במדרגות
לכיוון חדר-האוכל הקטן של הפונדק. התיישבנו אחד ליד השני,
ולידנו אורחים נוספים, כולם נראים עייפים וסחוטים, כאילו לא
ישנו דקה בלילה הזה. אבל רק אני ערני לגמרי, כמו בכל בוקר,
עדיין מחייך לעצמי בגלל החלום המתוק. אכלנו להנאתו, כיכר לחם
טרי ומרק ירקות צח. לאחר מחצית השעה, מצאנו את עצמנו שוב מחוץ
לפונדק, השלט הגדול כבר מאחורינו. והשמש הזורחת ברקיע מאירה על
פנינו, מעידה על התחלה חדשה ותקווה חדשה. קבענו להיפגש באותו
מקום בעוד שעה, כדי שכל אחד יסיים את עיסוקיו באקסטטיקה. "מה
אני עושה כאן בכלל?" -שאלתי את עצמי. כנראה שהיום ואתמול היו
יותר מדי בשבילי, כי פשוט לא זכרתי את הסיבה למעשי כאן! קשה לי
להאמין ש... אני לא זוכר. בדרך-כלל, כאשר מדובר בלזכור דברים,
אני במקום הראשון. ניסיתי להתרכז, אפילו עצמתי את עיני. לאחר
מספר רגעים, פתחתי אותן ביאוש והסתכלתי על הסביבה. וקוראניס
כבר רחוק ממני, הולך זקוף עם השריון המרשים שלו לענייניו.
לפתע, צץ במוחי רעיון, למה שלא אדבר עם מרטריארק? הרי הוא זה
ששלח אותי לכאן מלכתחילה! זהו לחש פשוט ביותר, יצירת קשר
אל-חושי, לחש שלמדתי לפני שנים רבות, שימושי ביותר מן הסתם.
החלטתי שאינני מעוניין למשוך יותר מדי תשומת-לב ולכן התחלתי
לצעוד אל עבר סמטה קרובה ופרטית. חיכיתי לרגע המתאים ופתחתי
בתהליך הטלת-הלחש, הרמתי שתי אצבעות לרכות ואמרתי את רונות
הקסם המתאימות. זרם של אנרגייה קסומה נפלט מקצות אצבעותיי וחדר
למוחי, חושי חדלו לתפקד מיד, הייתי בעולם אחר. "שלום לך אדון
צעיר!" -נשמע קול מוכר מאחורי, "כמה טוב לשמוע ממך, כבר התחלתי
לדאוג!". הסתובבתי, לפני עמד מרטריארק, בכל הדרו, לבוש בגלימה
שחורה ומהודרת, מחייך. והזקן הלבן הארוך שלו, פרוע לכל עבר
כאילו רק התעורר. מעולם לא דאג לטפח אותו.
"מה שלומך אדוני?".
"שלומי מצוין, אבל מה שיותר מעניין כרגע זה שלומך"- אמר
ברצינות.
"שלומי? למה הכוונה?".
חיוכו התרחב, "היכן אחיך?".
תדהמה כבשה את פניי, "איך אתה יודע?!".
"קצת כבוד לאדם זקן, דרס..., עדיין נשארו לי מעט טריקים מתחת
לשרוול..חה חה".
"מדוע שלחת אותי לאקסטטיקה, אדוני?".
"ובכן, נראה לי שאתה כבר יודע את התשובה, הרי רק אתמול מצאת
אותה...".
"אני לא מאמין".

תוקף הלחש פג, מרטריארק נעלם. שוב מצאתי את עצמי בסמטה האפלה,
לבדי. ריח של אבק ולכלוך מילא את נחירי.

המשך יבוא ! ! !