הכול עשוי אטומים, היא אומרת לי, ומניחה לצד המיטה את המגזין
'מדע היום', מאה עמודים צבעוניים של כתבות ותרשימים.
הפנים שלה רציניים.
חיבור של פרוטונים עם אלקטרונים ונויטרונים. הכול, המיטה
הזאת, החדר, המנורה, אפילו האור של המנורה, השפתיים שלך...
היא מעבירה את האצבעות שלה על השפתיים שלי ואומרת:
אטומים.
אתה מבין?
החזייה הזאת והאבזם הזה בסך הכול אטומים. תוצרת "מיידנפורם"
או "טריומף", זה מה שהם. אטומים. צבועים בשחור ורקומים בצורה
של תחרה.
היא פותחת את סוגר החזייה, מסירה אותה ומנופפת בה מעלינו.
אטומים. ארבעים ותשעה דולר ותשעים ותשעה סנט, "מארקס אנד
ספנסר" במבצע.
אני מתקרב אליה ומגשש אותה על הפנים.
כל העולם, היא אומרת. מדהים. פרוטונים, נויטרונים ואלקטרונים,
מסודרים בכל מיני צורות. זה כמו לגו. שתי קוביות לבנות, קובייה
שקופה וקובייה אדומה זה בית. עצום.
הכול אטומים?
תקרא, היא מצביעה אל המגזין הזרוק בצד.
המרק שאכלתי עכשיו...
גם אטומים. אכלת אטומים בכפית. איזו מחשבה מדהימה. פרוטונים,
נויטרונים ואלקטרונים לארוחת-צהריים.
וקרוטונים.
גם זה.
אני מתקרב אליה עוד. כשהיא מדברת בלהט על נושא מסוים, היא
סוחפת אותי.
הידיים שלך קרות, היא אומרת.
היא נשכבת על המיטה ואני מתיישב מעליה, על האגן שלה. היא
מניחה את כף-ידה על החזה שלי.
כל הגוף שלך, היא אומרת.
היא עושה מהאצבע והקמיצה שלה צורה של הולך רגל והולכת לי על
החזה. את הצעדים היא מלווה בקולה:
פרוטון, נויטרון, אלקטרון. פרוטון, נויטרון, אלקטרון.
אלקטרון, פרוטון, נויטרון. נויטרון...
העיניים שלה בורקות מהתרגשות ואני נשכב כולי מעליה.
פרוטון, נויטרון, אלקטרון, היא הולכת לי על הגב.
זה מדהים, היא אומרת.
היא מגששת לאט בשפתיה את שפתי.
אפילו העיניים שלנו עשויות אטומים. אנחנו רואים עולם שכולו
אטומים בעיניים שבעצמן עשויות אטומים. זה כמו איש שוקולד שאוכל
רק שוקולד. ככה זה.
היא מפשקת את הרגליים ואני נכנס לאט.
האור בחדר דולק, ואני רואה שהיא לא עוצמת עיניים כמו שהיא
תמיד עושה כשאנחנו שוכבים. העיניים שלה נעוצות בתקרה, פקוחות
מאוד.
אני מכבה את האור.
העיניים שלה נשארות פקוחות גם בחושך. והפנים שלה מתוחים.
על מה את חושבת עכשיו? אני אומר לה.
היא לא עונה. היא נאנחת אנחה קצרה אחת כשאני גומר בתוכה.
היא מסתובבת על הצד מיד כשאני יוצא, ומושכת באף.
ככה היא מתחילה לבכות.
הכול בסדר, אני אומר לה, פעמיים. בהתחלה בצורת שאלה ואז בצורה
של משפט הרגעה.
היא מסתובבת אלי חזרה ומחבקת אותי בשתי ידיים.
עכשיו היא כבר בוכה חזק.
הכול אטומים, היא אומרת. גם אני ואתה, בסך הכול אטומים. זה
מדכא. אנחנו לא שונים בהרבה מהוואפל של הגלידה.
זה בסדר, אני אומר לה.
היא ממשיכה לבכות.
זה בסדר, אני אומר שוב.
כמו ואפל של גלידה, היא אומרת.
זה בסדר, אני טופח לה שתי טפיחות הרגעה על הגב.
ואפל של גלידה.
הלחיים שלה מוצפות עכשיו.
אני קם מהמיטה והולך למטבח. אני חוזר כעבור רגע עם כוס גלידה
גדושה.
היא אוכלת.
אחרי שהיא מסיימת לאכול היא נרגעת ומחבקת אותי ומנשקת,
והדמעות שלה נמרחות על הלחי שלה ועל הלחי שלי. הרטיבות הכי
נעימה שאני מכיר. לבסוף היא נרדמת.
אני לוקח את המגזין 'מדע היום' ומרפרף בו במהירות. אני נעצר
בעמוד פרסומת של מעיל גשם עם פרווה בצוואר וכיסים מרופדים,
מאתיים שלושים דולר, לא כולל משלוח ודמי טיפול. הדבר שהכי
מתחשק לי עכשיו הוא לקנות לה את המעיל הזה.