הוא היה איש רגיל.
היתה לו תספורת רגילה, בגדים רגילים, כלב רגיל, אישה רגילה,
נעליים רגילות ואופן חיים רגיל למדי.
הוא לא בלט, אבל גם לא ניטמע. הוא היה מה שכולם מכנים: ממוצע.
כל חייו הוא היה ממוצע, הוא חי במשפחה ממוצעת והיו לו ציונים
ממוצעים. כל בוקר הוא אכל ארוחת בוקר ממוצעת והלך לעבודה
הממוצעת שלו שמח וטוב לב.
כמו כל אדם ממוצע הוא לעיתים חשב במוחו הממוצע בהחלט, שהוא היה
רוצה להיות מיוחד, להיות שונה. לפעמים, כמו כל הממוצעים
מסביבו, הוא חיפש את הדבר הזה שיהפוך אותו ללא ממוצע. הוא לא
ידע בדיוק מה לחפש, אבל הוא חיפש, כמו כולם.
בסופו של עוד יום ממוצע להחריד הוא הלך על המדרכה הממוצעת לבית
הממוצע שלו, שם חיכתה לו ארוחת ערב ממוצעת למדי, כאשר לפתע הוא
ניתקל ב"זה" הוא ידע שזהו זה הוא מצא את "זה", את הדבר הזה
שכולם מחפשים, הדבר שהופך אנשים ללא ממוצעים. הוא הסתכל על
"זה" במבט תמיהה לא יודע אם לשמוח. "זה" ניראה כמו ארנב קטן.
הוא הרים אותו ולפתע הרגיש לא ממוצע לגמרי. הכל ניראה אחרת,
הוא שאף ליותר, לפתע הוא רצה הרבה יותר. ההרגשה הזו היתה
נעימה, אך מטרידה. לפתע במוחו הלא ממוצע הוא הבין שלהיות לא
ממוצע פירושו סבל לעיתים קרובות ובמוחו הלא ממוצע הוא החליט
לשחרר את הארנב. ברגע שהוא הניח את "זה" על הרצפה הוא הרגיש
הקלה עצומה. הוא חזר להיות ממוצע, ממש כמו כולם. ובהרגשה
ממוצעת זו הוא החיש את צעדיו לעבר ארוחת הערב הממוצעת לחלוטין
שציפתה לו בביתו הממוצע.