ישבנו אני והראל על קצהו של מגדל עזריאלי מסתכלים מלמטה על
האנשים.
הראל טען שהעולם מלא באנשים שעושים הצגות, התחלנו להתווכח ואז
הוא אמר שהוא מכיר את בני האדם יותר טוב, שהוא צבר נסיון
בתפקידים שהיו לו כבר.
בסוף הוא התעצבן, פרס את כנפיו, ועף לשמיים.
בגלל שהייתי בתפקיד מתחיל, לא היו לי עוד כנפיים, עוד לא זכיתי
בתואר מלאך, ולא יכולתי לעוף כמוהו לשמיים.

ניסיתי לצלצל לאלוהים במירס אבל ענתה לי המרכזיה שלו, הוא היה
עסוק בפניות קודמות.
'יופי' חשבתי לעצמי, עכשיו אני תקוע בין שמיים לארץ, אני לא
מורשה לעלות למעלה, ואין לי תפקיד לעשות.
ירדתי למטה, ועברתי בין האנשים, שומע את מחשבותיהם ורואה
אותם.

פתאום שמעתי את קול המחשבה שלה, הוא היה ברור למדי, ידעתי מיד
שזאת היא.
היא עברה בי, יפה, עם עיניים עצובות.
הפעם הראשונה שמעתי את מחשבות ליבה, זה היה מוזר, נראה לי שהם
היו שונות מהמחשבות שהיו שהייתי איתה.
'איך אני נראית' היא אמרה לעצמה 'אני חייבת לצאת מזה!', היה לה
קול רועד בלב.
"תום" לחשתי לה לאוזנה, "אני כאן! אני אוהב אותך", דמעה ירדה
בלחייה של תום, היא הרגישה אותי! היא שמעה אותי! חייכתי לעצמי,
שמחתי כל-כך!
'למה עזבת אותי אור, למה?' היא לחשה, מתביישת מהסובבים אותה,
בוהה בעיניי.
"אני מצטערת, תום, אני מצטערת" התנצלתי.
'את מטורפת, תום, אור מת, זה רק הדמיון'. תום המשיכה ללכת,
עוברת את גופי.
רצתי אחריה, מנסה לחבק את גופה, אך ידי עברו דרכה.
                                     

ערב, בוקר, צהריים, כשאתה מדוכא לא מבחינים בתאור הזמן...
אני ואור היינו מהזוגות היפים האלו, מהזוגות שאתה מסתכל על
מערכת היחסים שלהם ומת שתהיה לך כזאת.
מהזוגות שאוהבים אחד את השני כל הרבה ששום דבר לא יפריד
בניהם.
ובאמת שום דבר לא הפריד בנינו, לא מריבות, לא ההורים שלו, לא
מצבי הרוח, לא כלום.
שום חתול שחור שעבר בנינו לא גרם לנו להיפרד.
רק דבר אחד בסוף גרם לפרידה הנצחית שלנו, הנחישות שלו, הוא לא
חשב יותר מידי ועשה את זה.
אהבתי אותו כל-כך, והוא הבטיח לי שאף פעם לא יפגע בי, אבל הוא
פגע בהקיפין, מישהו שאני אוהבתי.
הוא הבטיח לי שלא יפעל בפזיזות, והוא עשה זאת.
כדור אחד הספיק לו, כדור אחד לקח אותו מימני.
                                   

הסתלכתי עליה, לא היה לי דבר אחר לעשות, הייתי תקוע כאן בין
שני העולמות. מת בעולם של חיים.
אלוהים עדיין היה עסוק בפניות קודמות, והראל לא חזר אליי,
החברים האלו, שצריך אותם הם מתחבאים.
'יופי הראל' כעסתי עליו עכשיו כל כך, רק בגללו עליתי לכאן, רק
בגללו בחרתי בדרך הזאת.
הוא רצה אותי, הוא רדף אותי בחלומות, בדמיון, לא השאיר לי שום
ברירה. ועכשיו שאני כאן, והוא הבוחן שלי, הוא עוזב אותי.

תום פשטה את החולצה שלה ואת המכנסיים.
נשכבה במיטה כשרק תחתונים עוטפים את גופה הדקיק.
התבוננתי בה, זאת היפה הזאת, היתה שלי, מתתי כשהיא שלי.
היא היתה הפעם הראשונה, היא גם היתה הפעם האחרונה לפני שעשיתי
את הצעד הזה.
תום התבוננה בחלל החדר, בעניים הבוהות שלה. הכחול הבוהק הזה
שבהם הבריק, הדמעות ירדו.
היא התייפחה מבכי, כאילו זעקה למישהו שיעזור לה...
אחרי שעה היא נרדמה כשריסיה עוד רטובים מדמעות.

בכיתי גם אני.

סערה התחוללה בחוץ, בשמיים, המלאכים בוכים.
                               

הוא אהב אותי גם, אבל מה? כשהוא רצה למות שום דבר לא עצר
בעדו!
לא האהבה שלו עליי! הוא פשוט בלע את הכדור נשכב במיטה ולא קם
יותר! לא היה אכפת לו שהוא משאיר אותי כאן!
לא היה אכפת לו שהחיים שלי יהיו מתים בלעדיו!
אגואיסט אחד! אפילו מכתב, אפילו הסבר למה הוא עוזב אותי הוא לא
השאיר לי!
רק באת אליי, שכבת לידי מלטף את גופי.
מנשק אותי, וזהו הלכת....

כבר שבוע אני לא יכולה לשון, חושבת, שואלת, אם ראית את המכתב
שהשארתי לך בחדר, על השולחן שלך, לפני שנטלת את החיים בצורה
פזיזה. המכתב הזה שאמרתי לך שאני אוהב אותך.

                               

הראל התיישב לידי בחדר של תום.
הראל לא התרגש מגופה הערום של תום, הוא התרגל להיות מת, ולא
להרגיש עירום.
הראל חיבק אותי, הוא עבר אותו דבר עם רותם לפני שהיא נטלה את
חייה כדי להיות איתו גם.
בלילה הראשון שלי בשמיים, אותו לילה שנשלחתי למשימה הזאת עם
הראל, התפללתי שתום תתאבד גם, התפללתי שהיא תשב איתי גם על
פנסי תאורה, תעוף איתי כמו ציפור דרור ליד השמש מבלי להישרף
מימנה.
אבל אז שאלוהים קרא לי לשיחה הזאת איתו ונתן לי להיות המלאך
שלה, המלאך השומר שלה, הבנתי שאני לא יכול לחלום יותר.
עכשיו אני חולם בשבילך, תום, אני אעשה הכול לכפות על מה שעשיתי
לה!

"אתה מוכן?" שאל הראל, "כן" עניתי, עלק כן, משקר לעצמי, איזה
מוכן?
להכנס לחלומות של תום, להגיד לה להמשיך הלאה, לבקש סליחה, לספר
שאני שומר עליה?
אבל אני אוהב אותה, אני רוצה אותה איתי!
אני רוצה שתמות!!!!!

הראל הניף את המפתח שאלוהים נתן לו ערב המשימה שלנו...
                                         נכנסנו אל תוך
החלומות של תום.

היא ישבה לה בגן שלנו, עם המכנסיים האדומות שאהבתי, הגופיה
השחורה, בלי חזיה.
יפה! יפה! כמו תמיד יפה!
השרשרת שלי היתה תלויה על צווארה, והיא החזיקה אותה, כמו בפעם
הראשונה שהתנשקנו, בגן הזה, הנשיקה הראשונה שלה.

התיישבתי לידה, מניח את ידי על כתפה.
היא הסתכלה אליי, בוכה...
                                 

אור ישב מולי כמו פעם, רציתי לצעוק עליו, אגואיסט מניאק, למה
עזבת אותי.
שמחתי כל כך לראות אותו שוב, שכחתי את כל הכעס עליו!

הוא נישק אותי כמו פעם, כמו בנשיקה הראשונה שלנו.
"אני כל כך אוהב אותך תום, כל כך,
אני מצטער על מה שעשיתי, ואל תסלחי לי,
באתי כדי לספר לך שאני שומר עלייך, אני המלאך שלך עכשיו.
אני אתן לך את החלומות שלי במתנה, אני אתן לך את החיים שיכלו
להיות לי...
אני אוהב אותך.... אוהב מאוד" אמר בפזיזות והתרחק, משהו משך
אותו מימני, ואני ניסיתי לתפוס את שאריות החלום, לאחוז בחלום
הזה שלא יגמר....
        התעוררתי, לא הספקתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, לא
הספקתי לשאול אם הוא ראה את המכתב על השולחן שלו לפני שהתאבד,
את המכתב בו כתבתי שאני אוהב אותו.

משהו אמר לי, שכן, שהוא ראה, שהוא אהב גם, שהוא מתנצל.
והחלטתי לחיות ולאהוב, כי יש לי מלאך ששומר, וזכיתי באחד
המלאכים הטובים ביותר.

ואולי עכשיו בעולם אחר, אור, אתה מאושר, ואוהב אותי.
ויום אחד נשב יחד על עננים, נבכה ונעשה גשמים, ונעוף אל השמש
מבלי להשרף, ונהיה יחד, כמו תמיד....
הלוואי שיום יבוא ואני אהיה מלאך, איתך!