זה קרה ככה פתאום, בלי שבכלל שמתי לב. קמתי איזה בוקר אחד,
נראה לי שזה היה יום שבת. הדלקתי את הסיגריה של הבוקר, התמתחתי
ונשארתי לשכב ככה עוד קצת במיטה. תאמינו לי, שאם הייתי יודע,
לא הייתי נשאר כל כך רגוע.
אחרי הסיגריה הלכתי לאמבטיה לשטוף פנים, ואז כשאני מרים את
הראש מהכיור אני קולט את עצמי במראה. לא האמנתי שזה אני. זה
היה אותם פנים, אותם עיניים אותו שיער. רק שהשפתיים הי מקובעות
להן בעווית, פשוט תקועות. ניסיתי להזיז אותן אבל לא הצלחתי.
זה היה ממש מוזר אבל לא התחלתי ממש לדאוג עד שהבנתי למה העווית
הזה דומה. בן-אדם שלא מכיר אותי, אם הוא יראה אותי עם השפתיים
תקועות ככה, עוד יכל לחשוב שאני מחייך.
הרגעתי את עצמי מייד, אין שום סיבה לפאניקה. באמת שאין טעם
להלחץ. הרי כמעט ואין אנשים שאיכפת לי מה שהם חושבים עלי. ואלה
שכבר כן איכפת לי מהם מכירים אותי מספיק טוב בשביל לדעת שאני
אף פעם לא מחייך.
יצאתי מהאמבטיה והלכתי למטבח בשביל להכין לעצמי את הקפה של
הבוקר. הדלקתי עוד סיגריה בזמן ששתיתי אותו ועיינתי באסונות
האופנתיים של היום.
"באמת, מי יכל לאמין שאפשר לחייך בעולם הזה" הרגעתי את עצמי
שוב.
באתי להדליק לי עוד סיגריה כשקלטתי שנגמרה לי הקופסא.
"כוס-אוחתק, באמת נראה לכם שיש לי כוח לצאת מהבית ולקנות לי
עוד קופסא!?"
אבל, התמכרות זו התמכרות ואני אף פעם לא מזלזל בחובות שלי.
לקחתי את הכסף הקטן וירדתי לקיוסק שמתחת לבית. בדרך למטה פגשתי
את השכנה ובמקום לתקוע בי מבט זועם, כמו בדרך כלל. היא חייכה
בהפתעה וברכה אותי בבוקר טוב. הייתי בהלם, זה העווית החרא הזה,
היא חשבה שאני מחייך אלייה. הבלגתי והתעלמתי. ובראש שלי כבר
רצו לי תמונות שלה, מדברת בטלפון עם השכנה האחרת, מספרת לה
שהשכן המוזר מלמעלה חייך אלייה.
בדרך לקיוסק קיבעתי את המבט על המדרכה, כדי שאף אחד לא יראה את
הפנים המעוותות שלי, ויברך אותי בבוקר טוב או משהו כזה.
הגעתי לקיוסק, וכשהמבט תקוע עדיין לריצפה, ביקשתי שתי חבילות
נובלס. ראיתי את היד מניחה אותן על הדלפק. ואז עשיתי את הטעות.
הרמתי את העיניים כדי לשלם למוכר. אבל, זה לא היה המוכר, אלא
מוכרת חדשה. הבת שלו נראה לי. העיניים שלי נתקעו בשלה. והיא
היתה כל כך יפה, גוף מדהים. כולה לבושה שחור, זיהיתי את עצמי
בה. התאהבתי. ידעתי כי היא, ורק היא, תוכל להבין ולמלא את
הריקנות.
היא הסתכלה בי במבט בוז מוזר כזה. היא הביטה ישר אל השפתיים.
ראיתי איך הגבות שלה מתכווצות ויכלתי לשמוע את המחשבה רצה לה
בראש "אם הוא לא היה כזה אדיוט אופטימי, אולי הייתי מדברת
איתו."
היא נתנה לי את העודף ואני לקחתי אותו והסתובבתי מהר.
וככה עם דמעות זולגות לי מהעיניים ועווית חיוך מרוח על הפנים,
חזרתי הבייתה והדלקתי עוד סיגריה.