אם אני אלך עכשיו, ולא אחזור לעולם, זה לא שלמישהו יהיה אכפת.
זה לא כאילו כל העולם ישב ויבכה שהלכתי. מקסימום דמעה אחת
קטנה, ויאללה- להמשיך. אני לא מצפה שכולם יתהו כל החיים
האומללים שלהם איפה אני, ויכתבו שירים בחרוזים על כמה הם
מתגעגעים וכמה אני חסרה להם, אני רק רוצה להישאר בצורה כלשהי.
בגלל זה אני כותבת- גם אחרי שאני אלך, איזשהו אחד פנאטי יחטט
לי במגירות, אולי יש לו סיכוי למצוא איזה מטבע ישן של חמש
אגורות, ואולי הוא ימצא את הספרון השחור- לבן שלי עם כל
השירים שלי, מכיתה א' ועד... את השירים הגרועים היותר ופחות,
הוא יקרא, יצחק על זה יום יומיים, ואחר כך יעביר את זה לאחרים,
שיראו גם הם איזה קטע זה, שדווקא אחרי שאני פתאום
הולכת, מגלים עליי דבר כזה, ושחבל שאני לא נמצאת פה כדי שהם
יוכלו לרדת עליי קצת פנים אל מול פנים. בסוף זה איכשהו יגיע
להוצאה נידחת לאור, אפילו לשם לא יסכימו לקבל את החרא שלי,
ובסוף הספרון השחור- לבן שלי יישאר קבור במגירה, וכולם יוכלו
לבוא לחדרי הריק מתי שיתחשק להם, לפתוח את המגירה שלי, ולקרוא
בספרון הכי אישי שלי את הדברים הכי אישיים שלי. ההורים שלי
ימשיכו לזכור אותי, מדי פעם, כשיהיה שקט מדי בבית, ואולי גם אח
שלי ייזכר בי מדי פעם, כשהוא יתגעגע איכשהו למשיכות באזניים
והעקיצות. ואני אתגעגע לכולם, אבל יותר מכל אני אתגעגע לספרון
שלי- זה שאני אקלל כל יום ששכחתי אותו במגירה.