היא איחרה לו בחצי שעה, דבר שאף פעם לא קרה.
אחרי כמעט שנתיים שהם ביחד, הוא נאלץ לעלות אליה הביתה, לחכות.
הוא ישב לדבר עם אמא שלה לכמה דקות, באותה מבוכה רגילה שלו,
והיא, מהחדר שלה יכולה לשמוע את כל השיחה, שהביעה עצב מסויים
שהיא לא ממש הבינה מהו. היא הרגישה רגיל לחלוטין, אותה השגרה
התנפנפה לה בפרצוף באותה צורה מעצבנת של ימי שישי, שאיבדו כל
קסם או יופי בשבילה. היא יצאה מהחדר, וחייכה אליו חיוך שהוא
פירש כאוהב, אבל היא לא ממש התכוונה...
הם יצאו מהבית, וירדו כמו תמיד במדרגות באותה איטיות מזוייפת,
שאמרה "איזה כיף לנו, סופסוף ביחד". הוא עצר, לרגע, ועשה דבר
שהדהים אותה... הוא נישק אותה, ככה סתם פתאום, בלי לדבר לפני
כן, בלי להסביר, בלי מבטים של ילד משועשע בכתה ד'.  הם ירדו
במדרגות, והשגרה חזרה לה שוב... היא ניסתה להתעלם מהמבטים שלו,
כאילו היא ממש נהנת מכל רגע, אבל סתם עצובה.
בפעם הראשונה, אחרי שנתיים, הם ישבו יחד בבית קפה... הוא
התיישב לו בצורה כזאת של אחד שמאד אוהב את עצמו, והיא ידעה
שאלה סתם פוזות, בשבילה. היא התיישבה בחוסר חשק, עם החיוך הכי
רחב שהיא יכלה להעתיק מהטלנובלות בטלוויזיה, ונשמה לרווחה...
זה נראה טיפה שונה, טיפה מעודד. הוא מלמל כל מני משפטים שממש
לא עניינו אותה, והיא רק הייתה עסוקה בלבחור איזו שתייה
להזמין. הוא התחיל לספר על כמה הוא לא ידע שהיא שותה רק שוקו,
ושאל למה היא לא מזמינה חם. היא נתנה לו מבט של תשוקה, רק כדי
שישתוק, לא משנה אם בנשיקה, או סתם גירוי, העיקר שישתוק. הוא
החליט להוסיף 2 שקיות סוכר לשוקוצ'ינו שלו, כאילו חסרה לו
מתיקות בחיים. הביט בה במבט מפוצץ באהבה, ואמר לעצמו שטוב לו
ככה, כל כך טוב לו איתה. היא מצידה, העדיפה לשבת בבית, מתחת
לשמיכה, ולבכות טיפה.
הם קמו אחרי מריבה קטנה על הטיפ, והלכו להסתובב בקניון, להעביר
את הזמן לפני הסרט.

כמה ספסלים שהיו בקומת האוכל מאד קסמו להם, והם הלכו לספסל הכי
מבודד, ככה הוא רצה. היא ישבה עליו, כאילו חושקת בו, אולי זה
ישנה משהו... ואז, כשהשתיקה הרגה את שניהם: "אנחנו צריכים
לדבר..", ומיד היא שתקה, עם חיוך קטן, שהוא לא יחשוב שזה משהו
שלילי.
היא בעצמה לא ידעה על מה, אבל היא רק ידעה שנמאס לה, שמשהו
חייב להשתנות.
הם נכנסו לפינת המעשנים בלבד, שהייתה ריקה מאדם, והיא התיישבה
לה על הרצפה, רחוקה ממנו.
הוא עדיין עמד, מחיפש סיבה לשבת... הוא חשב שזאת הולכת להיות
שיחת "אני עדיין לא מוכנה לסקס" או משהו בנוסח, לא הבין מה
פתאום היא מתמקמת לה בצורה כזאת, ועוד כל כך רחוק. הוא הוריד
את הג'קט בצורה גברית מזוייפת שהוא העתיק יום לפני כן מאחד
החברים שלו, והחזיק לה את היד.

"מה אתה צוחק?"
"אני לא..."
ההד בבניין הסגיר אותנו, אז שתקנו בצורה כל כך צורמת, כזאת שלא
הכרנו מאז הנשיקה הראשונה.
"בבקשה, אל תבין אותי לא נכון... אני רק רוצה לדעת לאן זה
מוביל... מה הלאה? שנינו יודעים, שככה, זה לא יכול להמשיך"

הוא נתן לי מבט של חוסר הבנה, בלע רוק בצורה בולטת בכוונה,
וחייך..."מה את רוצה שאני אגיד? לאן יש להתקדם?"
לא ממש ידעתי בעצמי, אבל שנאתי כל רגע מהשיחה הזאת, וכבר
העדפתי פשוט לחזור לשגרה... אבל כבר התחלתי.

אני חושבת שבאותם רגעים בדיוק נדלקה אצלו הנורה, שהיית שרופה
כל כך הרבה זמן.
הוא התקרב אלי לאט, ונישק אותי במצח. "אני מבין... אני יודע,
זה קשה לשנינו, אבל אין מה לעשות, זה כבר לא בידיים שלנו"

הרגשתי פתאום שונה, שמשהו הולך לא כשורה... היה לו מבט של עצב
בפנים, כאילו אחרי כל כך הרבה זמן, הוא הצליח לקרוא את המחשבות
שלי... בצורה מעוותת כלשהיא, אבל הצליח.
הוא התחיל לגמגם כל מני דברים על כמה שהוא אוהב אותי, שאני הכל
בשבילו, אבל הוא מבין אותי, הוא מרגיש שזה כבר כלום, שאני כבר
לא רוצה, שאני כבר לא יכולה, המרחק ניצח אותנו...
שתקתי.
"אני יודע, אני מבין, אבל אנחנו לא שולטים בזה... אני מבין
אותך, כל כך... אני מסכים, זה צריך להיגמר."
רק אז, פתאום, אחרי חודשים של חוזק פנימי, אחרי שכבר הייתי
בטוחה שזה מה אני צריכה, הרגשתי שהגרון שלי נחנק. שאם הוא
ימשיך באותו כיוון, אני אשתגע.
הסכמתי עם מה שהוא אמר, נתתי לו להמשיך, סוף סוף, אחרי שנתיים,
הוא אומר משהו שהוא חושב.  כל זמן שדיברתי, שהסכמתי, שנחנקתי,
שבהיתי בו, עברו לי שמות כל החברים שלי בראש. עד כמה שמחים
וגאים בי הם פתאום יהיו, אחרי שנפרד... ועד כמה טוב הם ירגישו,
כשאני אהיה פנוייה, וכמה אני אבכה והם ישמחו להיות שם...
הבנתי, ששום מחשבה לא באמת הייתה שלי. הייתי שבויה לרצונות של
הסובבים אותי, נתתי להם לשלוט בי כמו בובה על חוט, חוט שעומד
להקרע.
התחלתי לבכות, כמו תינוקת, כאילו רע לי. המח שלי אמר שלא רע,
שזה טוב, שזה סוף סוף נגמר... אבל הלב שלי צווח בכל מני צורות
מוזרות שבכלל לא הכרתי, הלב שלי דפק כל כך מהר, בפאניקה כזו
שעצרה אותי מלנשום... הבנתי שזה הסוף, שזהו, הוא נותן לי ללכת,
שאני צריכה לקחת את זה, אבל לא יכולתי, הרגשתי כאילו עוד רגע
אני אמצא את עצמי בשלולית של אליסה בארץ הפלאות, ושהארץ שלי
מזוייפת כולה. כל מחשבה בלתי הגיונית עברה לי באותו רגע בראש,
ושאלתי אותו "למה? למה זה צריך להיות ככה?"
לא הבנתי מאיפה זה בא... הרי כל כך רציתי לגמור עם זה, אז למה
אין לי אומץ?

השיחה המשיכה עוד הרבה, ורק הוא דיבר, ואני בכיתי, וחיבקתי
אותו. פעם ראשונה אחרי שנתיים, שהוא זה שנותן את הטון, הוא זה
שמרגיע, הוא זה שאומר... די.

הם יצאו מהחדר הקטן הזה, הוא מחזיק לה את היד חזק ככל שהוא
יכול, והיא נשענת עליו, לא מסוגלת לסבול את העומס שנוצר לה על
הלב, את הכאב הזה... היא ידעה שאם זה נגמר, היא לא תזכה לראות
אותו שוב לעולם, בגלל המרחק. היא ידעה שידידות לא תחזיק, ושהיא
כל כך תתחרט על זה...

הם יצאו החוצה, וטיפות הגשם טפטפו, כאילו זה איזה ערב רומנטי.
שניהם הרגישו את השנאה לרגע הזה, הרגע של הסוף, שהגיע, בלי שהם
בכלל ידעו מאיפה.
היא עצרה, ואמרה לו שיש לה משהו אחרון להגיד. הוא הביט בה
בעיניים לחות, והיא חיבקה אותו, והרגישה כמו שחקנית בסרט
רומנטי.
"בחודש שעבר, כשלא עניתי לך לטלפונים... הייתי... במצב קשה.
אני מקווה שאתה מבין למה לא סיפרתי לך... ואני שמחה שאני עדיין
חיה, להגיד לך את זה, שתדע מה עברתי, כי אני יודעת שגם אתה
עברת משהו דומה, בגלל הפיגוע... רציתי שתדע שאני פה בשבילך,
ותמיד הייתי, אבל אני מניחה שאם כל הזמן הזה לא סיפרת לי דברים
שעוברים עליך, אתה בטח לא תתחיל עכשיו"

הוא נישק לה את המצח, נשיקה שעצרה לשניהם את הזמן, ופשוט לא
סיים. הוא לא אמר כלום, כאילו כבר ויתר, כאילו זהו, הוא השלים
עם זה...
אבל הדמעות שלה הרטיבו את הפנים שלו, היא חשבה שהוא בוכה,
"אני אוהבת אותך, אני..."
הוא נישק לה שוב את המצח, ואז את השפתיים, ואמר שהוא היה עושה
הכל כדי שזאת לא תהיה הנשיקה האחרונה. היא הסבירה שזה לא חייב
להיות ככה, בטוחה שהמילים האלה לא ישנו דבר.

אבל הוא הנהן, "אז אם זה לא צריך להיות ככה, זה לא יהיה. אני
לא מוותר, אני לא עוזב אותך עכשיו גם אם תרצי. אני אוהב אותך,
כל כך"

הלכנו לסרט, והיינו שנינו שקועים אחד בפנים של השני, במחשבות
על מה יהיה הלאה, על למה כל כך פחדנו לסיים את זה.

דבר אחד היא הבינה. לעולם לא תדע מה אתה באמת מרגיש, עד שהזמן
יכריח אותך.
היא אוהבת אותו, לא משנה עד כמה היא מתכחשת לזה.