"היה זה יום בהיר וקר באפריל, והשעונים צלצלו שלוש-עשרה"
(ג'ורג' אורוול - "1984", שורת הפתיחה)
הסוף מגיע מכיוון אחר לחלוטין,
אני בוחר מבין המשתנים הרבים
אחדים הנראים מבטיחים במיוחד, לשונות אש מזדנבות
וכיוצא בזה. מרד נפילים.
שברי זמן חזקים מכל והסחף מציית
לשד דמוי השחלב, הסוף משנה מיקום
ועכשיו בקיעי אדמה מקופלים סביבי כצעדי התולעת.
ברחוב מקביל
ילד בהוי עיניים מוקף נמלים מתות
חולצה בוערת ואין דיירים.
חריצי זמן עמוקים מכל ארוע -
פתאומיות שאין לשאתה.
-----------------------------------------------------------------
היו שם טעויות שהחליקו על טרשי הזמן
בהילוך דמוי דהרת הרכבת במסילות צדדיות וקטועות
ושאגה מכנית שהציפה תודעות בנוזל הסמיך
הנמזג מן המחשבה בעיתותיו האחרונות של הגוף הנבזה.
והיתה שם נוכחות היולית שהרעישה באי-הימצאותה
והדימום המתמשך מתעלות ההקשבה
הצמיח מן האדמה פראות שהתעוותה אל הנהר המתנגן
כעיקולי נחש-בריח בעת ההולדה הראשונה
של נפש מתבזית.
לפעמים הופיעה שם מתכת אצילית
במחזה משעשע של כליה איטית והזויה
אך הנורא מכל היה קול הציפור האפרורית
בנסיונה להחלץ מאחיזת המעגל
או אז היתה נשמעת שם שתיקת ההבנה
שנפנופי כנפיים ודיקור מקור
לא די בם לסייע והם חלק מן ההצגה.
והיו שם גם שבועות מיושנות
שהכבידו על הנדר להפר כל הבטחה
ונביחה עילגת של כלבי הגיהנום
ושלט מאובק על כיסא שבור הודיע
שיום אחד תהיה פה גם אתה.
---------------------------------------------------------
מי היתה המכונה? הגילוי עיצב אותה
ובצידה קוצי סיכה המשוחים רעלנים מונעי צמיחה
לוחות מרותכים ושלפוחית החלודה המתבקעת
בניוון אטומים מתמשך לאורך המתכת.
בהגיונה המלאכותי המכונה היתה חושבת
מי היא באמת ומנסה להעריך הסכנה אשר גלומה בה,
היא עצמה, לאורגניזם הטבעי שיצר ושרדה בה
ללא תמורה שווה או ממשית,
בכוחה המתאסף ומתווסף ומתעצם
ומתמרד...
כן, יליד כפיו של האדם - ההוכחה לעצלותו
וקוצר ראותה של מחשבתו - פנה נגדו.
מי היתה המכונה?
בראשית ברא האדם...
-----------------------------------------------------------------
אימת הכיעור הקיצוני
כשטבעתי בזפת הנהר וקופי-השיר חצו בבסיס הפלג
מסע להרי גבה-מדף כשהמפולת כיסתה בנחושת
המסעף המחבר אותי לשקע החיים
וכדומה וכנראה
שהאימה גורמת לתנודות לב זעירות
מיקרו-רטט בתת הרגשות
וזו פתיחה מוצלחת מפקיחת העדשה
לראות לרצות לדעת שהדמות הממצמצת ממולך
איננה הכיעור הקיצוני שלך
-----------------------------------------------------------------
אל-חזור אל הנקודה בה פוענחו
הסמלים וסימני הדרך, הבלימה המסתמנת על הכביש החלקלק,
השחור המתקהה בלחץ חיתוכי הזמן.
אל-דע, שכח,
סתור. להבה מקנה החשיבה זועקת אל-מילה.
זו צורה המתפרשת על פני מי המנוחה הבוערים
בתבנית קלועה שתי-ערב
המורכבת מהאל-צורה ומסך-כל -הדברים.
-----------------------------------------------------------------
אויר, אני כתם אויר
כתם שקוף על לוחות הצבעים הפרועים
וקצבם שקוע במקצב אישיותם
והמתת נמשכת לאורך התיאטרון הקוסמי
לאורך הקירות המוצקים (כחומה מפני מי?)
היציע העליון מלא וחרך הירי
מאויש בניצוצות מעוצבים
בדמות האלמותי, הנודד, המחפש גוף למצוא בו
רגיעה.
אינני כלום, כתם ריק בתפארת ה- יש,
אינני אין. אני כתם אויר
שהוא ממארג ההעדרויות וההימצאויות
והוא כובד ברור וידוע
על משקל האפסיות הנמצאת, החיובית,
על משקל אצילי קלות המשקל חסרי המשקל,
תאומי הוויה. בודדי הוויה. גדודי אויר ובתווך
אני כתם אויר.
---------------------------------------------------------------
הדרך התפצלה לשלושה מישורים וגבעה
הגבעה התלקחה לאש ועשן ובאמצע
כלב קצר-רואי נאנח. צוואר נגוס קולר
ורצועה נאחזת יד חסרת מרפק וגוף מפורק
כלב לועס עצם ירק. נשימה מאומצת.
שיעול מבוהל. כלב חנוק עצם נפל.
הדרך השתמשה בו לריצוף השביל
השביל התמתח וצחק למרחק הרודף ומשהו בשוליים פקע
גוש קלוש צורה התחמק. חמשת העיניים
בהקו בתיעוב. ארבע הרגליים עייפו.
לפחות הוא הצליח לקחת לב
אבל רק מוח קטן לקיטוב.
----------------------------------------------------------------------
אם כבר הגעתם עד פה (מישהו?)
אז אולי גם תגיבו....
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.