חזרתי מאימון, כולי עייפה ומזיעה. נכון, לא תיאור מלבב במיוחד,
אבל ההרגשה אחרי שאתה רץ את ה-3 ק"מ בסוף אימון מפרך ומקצר
נשימה, עושה לך משהו שקשה להסביר כמה הוא תורם.
התקשרתי לחבר שלי, הוא בדיוק היה במשמרת ולא יכלנו לדבר הרבה.
שניה לפני שנכנסתי למקלחת נזכרתי שבזמן האימון גילי התקשר, אז
חזרתי לחדרי, התיישבתי על הכיסא, וחייגתי.
"מה?..." הוא ענה, כמה אופייני... "הכל טוב, מה איתך?" עניתי,
כמה אופייני... "וואלה, אל תישאלי, אני וסיגל גמרנו סופית,
זהו, אני חושב שהיא לא הולכת לדבר איתי יותר לעולם" הוא אמר
בנימה כל כך מדכאת. "אתה כל כך בטוח? זה בטח עוד משבר שעובר,
אל תדאג, יהיה בסדר. רגע, מי אצלך, אני שומעת רעשים." "אה כן,
שרון ועילית פה איתי, הם באו לעודד איתי אנחנו שותים עכשיו את
הבקבוק יין השני שלנו. אולי תקפצי לכאן ותצטרפי להרמת
הכוסות?"
ועכשיו זה הזמן להסביר - גילי הוא אחד שהכרתי במקרה, או שלא
במקרה, דרך האינטרנט. התאהבתי בכתיבה שלו ואיכשהו התחברנו
והתחלנו לדבר במסגרת יומיום. הרבה דברים אפשר להגיד על גילי.
הוא אדיש ומצחיק, אוהב לשתות וחמוד, ולפעמים, כשבא לו, הוא
נותן עצות לא רעות. מפה לשם, התחלנו לדבר בטלפון, לא משהו
מחייב - אני עם חבר והוא עם חברה, או משהו כזה. הדבר הכי טוב
שקרה בזכותו של גילי זה האומץ שקיבלתי. התחלתי להיפתח יותר אל
אנשים, אני פחות מתביישת בדברים שאני כותבת או מרגישה. את כל
זאת (ועוד) אפשר לנקוף לזכותו. אבל מספיק לדבר על גילי...

"אתה יודע שאני לא אבוא אליך, אז למה אתה מציע? אם אתה ממש
רוצה, תבוא לכאן, לא אכפת לי". למשך מאית שניה חשבתי ששמעתי את
הגלגלים במוח של גילי עובדים, ואז הוא צעק "שרון, עילית, אתם
באים לעשות סיבוב קטן?" מפה לשם, אחרי שכנועים טלפוניים קצרים
עם עילית ושרון (שלא הכרתי עד אותו ערב), ואחרי הרמת כוסית
לחיי האהבה (וגם לחיי), הם עלו על האונו של גילי ויצאו לכיוון
ביתי.

התקשרתי למיה. ידעתי שבלעדיה אני לא יכולה לעבור את זה. גם
אותה היה צריך לשכנע, אבל חברה טובה כמוהה אין הרבה (שלא כמו
חברות שטחיות אחרות, מיה היא הכי-הכי) והיא נרתמה למשימה,
התלבשה והייתה מוכנה לצאת לקרב.

כמובן שגילי, עילית ושרון הסתבכו בדרכים, אבל אחרי הסברים
טלפוניים מצידי שלא ממש עזרו ושאילת אנשים שעברו ברחוב איך
מגיעים למקום בו אני גרה - הם הגיעו. ראיתי אותם עומדים
ברמזור, הידיים שלי קפאו מהקור ואני חייבת להודות שקצת
התרגשתי. בכל זאת, אנשים שאני לא מכירה, במיוחד כשאחד מהם הוא
הבן אדם שקרוב אליי בזמן האחרון, יחסית לחבר טלפוני. עליתי
לאוטו וחיוך על פניי. איזה חמודים! התאהבתי בעילית, אהבה ממבט
ראשון. בכלל, ככל שהערב המשיך והכרתי אותה יותר, החלטתי שאני
אוהבת אותה. שרון התבייש לו, ישב מקדימה ולא דיבר הרבה, ורק
יותר מאוחר, עם השתייה, גיליתי איזה בן אדם טוב הוא, ואיזה
דברים חכמים יוצאים לו מהפה (גילי גם הכין אותי לזה). גילי,
שהיה אמור להיות שקוע בנהיגה (אם שותים לא נוהגים?) הציץ מידי
פעם, או מסקרנות או שאולי כדי לתת יחס.
אספנו את מיה, שהחבר'ה אהבו אותה על הרגע הראשון (איך לא?)
ונסענו לשבת איפשהו.
נכנסו לפאב קטן שהיה ריק לחלוטין ועשינו להם את הערב, כי מיד
אחרינו המקום התמלא. הם החליטו ששותים יין לבן, והזמינו בקבוק
לחמישתנו. "לחיים" הרמנו את הכוסות ביחד, והאווירה הייתה פשוט
מעולה. שרון התחיל לחייך, עילית הייתה קצת שיכורה וממש מצחיקה
וגילי... גילי בהה וצחק את הצחוק המלגלג שלו, ובעיקר עישן הרבה
סיגריות בשרשרת, למרות שגם שרון ועילית לא בדיוק השאירו
קופסאות מלאות...

אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים, ובהחלט נהנינו. הבקבוק התרוקן
למרבה הפלא מהר מאוד, וכך גם הסיגריות מהקופסאות. החלטנו לקום
וללכת למקום אחר - יותר מידי זמן ישבנו במקום אחד.
גילי הרשה לי לנהוג על האונו שלו, בלי הגה כוח (!) ולקחתי אותם
למקום מאוד מיוחד שאני מכירה, ממש איפה שאני גרה, מן מצפה כזה
שמשקיף על כל האזור - אחד המקומות היותר יפים באזור.
שכחנו לגמרי שיש עוד בקבוק יין כמעט שלם באוטו, שעילית דאגה
להחזיק בזמן הנסיעה. לקחנו אותו איתנו עם עוד 3 כוסות פלסטיק
שהם דאגו להביא איתם (רק שלוש, למה?) ועלינו למצפה.

גילי, עילית ושרון ישר נדלקו על המקום. מיה ואני לא נשארנו
אדישות, אבל אני כבר חרשתי על המקום, וגם מיה כבר ביקרה בו פעם
אחת. ישבנו שם, חיסלנו את שאר הבקבוק (יותר נכון עילית, גילי
ושרון דאגו לחסל ואני רק קצת עזרתי לגילי לגמור את הכוס שלו)
והיינו שמחים. יצא לנו טוב כל הפגישה, הרמנו עוד כוסית לחיי
האהבה.

חזרתי הביתה, עייפה אך מרוצה. כל כך נהניתי, כל כך אהבתי את
כולם. בהתחלה חשבתי שיהיה תקוע ומאכזב, אבל הכימיה הייתה
מעולה. חשבתי לעצמי שטוב שהתגברתי על הביישנות ועל חוסר האומץ
והביטחון שלי, אחרת לא הייתי פוגשת אותם לעולם.

ועד לפגישה הבאה... לחיי האהבה.