יצאתי מפתח הדלת אל אולם הקבלה. העברתי את מבטי אל האנשים
שישבו וחיכו לתורם, מדפדפים בעיתון נשים ישן, מנהלים שיחת סרק
עם שכנם לצרת הרגע או סתם כך בוהים באוויר. האחות דמוית הדודה
שלא ידעתי את שמה סגרה את הדלת מאחורי והובילה אותי בעדינות
לכוון דלת היציאה, אחות אחרת הגישה לי כוס מים קרים, שתיתי את
המים בגמיעה אחת וביקשתי לשבת לרגע. דמוית הדודה  פינתה לי
מקום במהירות ועמדה לידי בחוסר סבלנות בולט, בשלב זה בביקורי
אצל הרופא לא הייתי אורח רצוי. הייתי בשלב כזה בחיי שבו הרופא
הפך להיות בלתי רלוונטי, חסר אונים, אני הייתי העדות החיה
לאימפוטנציה שלו, לעובדה שכבר אין דבר שהוא יכול לעשות ומצדו
אני יכול להחזיר את כרטיס קופת החולים שלי ולעשות מנוי בחברה
קדישא ודמוית הדודה הארורה התבוננה בי כאילו אני אשם בכך.
במקום הריק שבו ישבתי לפני עשר דקות, יושב כעת זקן כפוף שמתעטש
בלי הפסקה לתוך מטפחת הבד שלו, רק עשר דקות עברו ונדמה כאילו
עברו שנים. במובן מסוים, אכן עברו שנים. לפני עשר דקות יכולתי
למנות בעתידי עוד כחמישים שנות חיים לפי הסטטיסטיקות, תוחלת
החיים המשפחתית והכיתוב על גבי הויטמינים שאני לוקח כל בוקר
ועכשיו יש בעתידי רק עשרים וארבע שעות. אני לא מאמין שזה קורה
לי, זה נראה כמו סצינה מסרט, " לפי המצב שלך, ומה שאני רואה
בתוצאות הבדיקות שעשית, יש לך עוד 24 שעות לחיות" הרופא אמר
ואני הרגשתי משותק לרגע, הסתכלתי בו וחייכתי כמו אידיוט, הוא
לא חייך בחזרה והוריד את משקפיו "אני מצטער, אני לא יכול לעשות
כלום בשלב זה" הוא הרכיב את המשקפים בחזרה לאחר שניקה אותם,
כתב משהו בדפים של התיק שלי, סגר אותו והחזיר לארון התיקים.
הוא קם וליווה אותי לדלת.
האחות דמוית הדודה, משכה אותי בעדינות אבל בהחלטיות לכוון דלת
היציאה, לא היה טעם להתנגד, הרי אני לא מתכוון לבלות את 24
השעות האחרונות בחיי בחדר הקבלה של אותו רופא שהודיע לי על
מותי ולתת לו את העונג גם לקבוע את מותי. עמדתי מחוץ למרפאה
והסתכלתי בשעון היד שלי, השעה אחת וחמש דקות אחר הצהרים, מחר
באחת בדיוק אני אהיה מת, אולי לא אהיה יותר, אולי אמשיך
להתקיים בתור מלאך, אולי אשרף בגן העדן ואולי אתגלגל בתוך ילד
בדואי, מה שלא יהיה מחר אדע את התשובה.
ירדתי במורד הרחוב לכוון התחנה המרכזית הישנה, המחשבה שלי כל
כך מפוזרת שמוטב שאסע באוטובוס מאשר ברכב שלי, מסוכן מידי.
עליתי לקו שמונה וקניתי כרטיס בידיעה שזה הקו הארוך ביותר
ויהיה לי מספיק זמן למחשבה מה אעשה בעשרים וארבע השעות
האחרונות בחיי. הטלפון הנייד שלי צלצל והפריע לרצף המחשבות שלי
כשהתבוננתי במחשוף של זו שעלתה, הסתכלתי במספר שהופיע בצג
הטלפון הנייד, אימא שלי, "כן אימא, הכל בסדר אימא, לא, אימא,
הרופא לא אמר שום דבר מיוחד, אני קצת עסוק עכשיו, טוב ?!, נדבר
מחר." לא היה לי לב להגיד לה משהו, איך אפשר להגיד דבר כזה
לאימא, " כן, אימא, הרופא אמר שאני מת מחר, נדבר, ביי..." לא
אי אפשר, השקר עדיף בהרבה.
עליתי לדירת החדר שלי, ישבתי לבד מול הטלוויזיה וניסיתי לחשוב,
אולי אלך לבנק, אוציא את כל הכסף שלי, אלך לחנות בגדים ואעשה
שופינג מטורף כל הלילה ? לא, זה חסר טעם, הרי ממילא יתרמו את
הכל אחרי מותי לאותם מסכנים שממילא מס ההכנסה שלי פרנס במשך
שנים, וחוץ מזה, הבנק היום סגור אחה"צ. אולי אסע לחו"ל ?!
שטות, לבלות יותר ממחצית שארית חיי במטוס, עם בחילת הטיסות שלי
?! ואם יהיו עיכובים בדרך אני עוד עלול להגיע לשם בר-מינן ואז
מה ?! לא, לא טיסה. הלכתי למטבח להכין לי פופקורן והזמנתי לילה
של סרטי פורנו בכבלים.
התעוררתי בבוקר בבת אחת, מעיף את קערת הפופ-קורן עם התירסים
הלא עשויים בתוכה, כאשר מתחתי את ידי. הסתכלת בשעון, השעה תשע
בבוקר, עוד ארבע שעות, כנראה נרדמתי מול הטלוויזיה. הלכתי
לאמבטיה לשטוף את פני וכשעברתי דרך המסדרון, פתחתי את דלת
הארון והסתכלתי על הספרים שם, הוצאתי את אלבום התמונות האהוב
עלי ועברתי דרך המטבח להכין לי קפה של בוקר. ישבתי בסלון מדפדף
בתמונות ישנות שלי עם חברים בתנועה, עם בחורות, ניסיתי לשחזר
לעצמי מי היו האנשים בכל תמונה שעברתי עליה והתפלאתי שאת רובם
אינני זוכר. אני לא אדם חברותי במיוחד, אין לי הרבה חברים וכבר
מיזמן אין לי משהי, התמונות והאנשים הללו שייכים לתקופה אחרת
בחיי, תקופה שבה הייתי מישהו אחר. התעכבתי לרגע על תמונה שלי
מחובק עם חמודונת עם שיער שטני חלק וארוך ועיניים בהירות, על
התמונה היה כתוב בגדול, "באהבה מסיגל". הוצאתי את התמונה
מהאלבום והתבוננתי בה מקרוב, הסתכלתי בבחורה הזו והרגשתי תחושת
מועקה בחזה, כל הזיכרונות פתאום צפו ועלו בחזרה, פתאום, הרגשתי
את הריח העדין של שערה, את המגע הרך של עורה החלק, את הדרך שבה
עורה מסתמר כאשר הייתי מעביר עליו את ידי הקרה, את מגע שפתיה
הדקות על שפתי, את הטעם העדין של הנשיקות שלה.
עוצמת התחושות הללו הממה אותי, שטפתי את פני ויצאתי מהבית,
הייתי מוכרח, החזקתי את התמונה בידי וירדתי במהירות למטה בלי
לחשוב. בקומה הראשונה התיישבתי על המדרגות מתנשף והסתכלתי שוב
בתמונה, הפכתי אותה והיה שם מספר טלפון, גיחכתי, לא ייתכן שיש
לו משמעות כל שהיא, אחרי כל כך הרבה זמן. יצאתי לרחוב והלכתי
ללא מטרה כשהתמונה בכיסי, מתלבט אם להתקשר, כמו בן טיפש עשרה
לפני פגישה, התבוננתי בשעון, אחת עשרה, עוד שעתים, אני מוכרח
להתקשר. הטלפון הנייד שלי היה מרוקן, ניגשתי לטלפון הציבורי
הקרוב וחייגתי את המספר, ענתה לי מזכירה אלקטרונית, "אם רציתם
להגיע לסיגל אתם במקום הנכון, אבל לא בזמן הנכון, אנא השאירו
הודעה". נשארתי להקשיב כמה שניות לשקט בקו שאחרי הצפצוף וסגרתי
את הטלפון.
רצתי הביתה והפכתי את הארונות, ידעתי מה חיפשתי, את ספר
הכתובות הישן שלי, אם הטלפון נכון אז גם הכתובת בוודאי נכונה,
מצאתי אותו ודפדפתי בו, השוויתי את הטלפון שכתוב שם עם הטלפון
שהיה לי, כן, זה  אותו הטלפון, רשמתי במהירות את הכתובת
ויצאתי. הכתובת שלה לא הייתה במקום מרוחק כל כך, אבל העיר כל
כך פקוקה בשעות האלה שזה פשוט נורא, הסתכלתי בשעון שבלוח
המחוונים, הזמן הלך ואזל. הגעתי לרחוב והזיכרונות ממנו חזרו
למלא את ראשי, ידעתי מיד היכן הבית בלי לבדוק כלל את הכתובת,
נטשתי את הרכב באמצע הכביש ורצתי לחדר המדרגות, הסתכלתי על
השעון בידי, שתיים עשרה חמישים וחמש, עוד חמש דקות, עליתי
במדרגות לקומה השלישית ועמדתי מול דלת מספר עשר.
החזקתי את התמונה ביד שמאל, נשמתי עמוק ודפקתי על הדלת ביד
ימין. לא הייתה תגובה, דפקתי חזק יותר, והתבוננתי בתמונה
ואחריה בשעון, שתיים עשרה חמישים ותשע, דפקתי במהירות, ובחוסר
סבלנות, התבוננתי בתמונה בידי ואז שמעתי חבטה חזקה בתוך הבית
ומין צעקה עמומה לא ממש הבנתי מה אני שומע, אבל מייד אחר כך
שמעתי את הצעדים מתקרבים לדלת, המשכתי לדפוק והסתכלתי בשעון,
מחוג השניות הפנט אותי במהלכו.
האחיזה שלי בתמונה נרפתה בבת אחת, ראיתי אותה נופלת על הרצפה,
והרגשתי איך אני נופל מיד אחריה, הסתכלתי על עצמי כאילו לא
הייתי אני. הידיים, הרגליים, כאילו לא שלי, הגוף כמו בובת
חוטים שמפעילה עייף ממנה נמרח על הרצפה והראש נחבט בדלת הבית,
שמעתי צלצול חזק וראיתי אור ו...
הדלת נפתחה, גבר מגודל עמד בפתח והיה ברור שהוא מופתע לראות
את גופי המת מוטל שם, אבל הוא לא איבד את העשתונות, ומשך אותי
פנימה במהירות, עקבתי אחריו במבטי החלול ונכנסתי אחריו אל
הבית. הוא נכנס לאמבטיה והשכיב את גוש הבשר המת שהיה אני ליד
גוש בשר מת אחר שהיה סיגל. הסתכלתי מסביבי והיא הייתה שם, היא
נראתה בדיוק כמו אז ומופתעת ממצבה בדיוק כמוני עכשיו, היא
הבחינה בי, זיהתה אותי מייד וחייכה, הרגשתי שוב את אותה תחושה
מתוקה במה שהיה פעם לבי.