אתם יכולים לקרוא לי רוצח. אתם יכולים להגיד, שאני משתף פעולה,
ואני לא אגיד אף מילה, לא אצרח בחזרה, לא אתווכח, לא אכחיש,
אני לא מאשים אתכם, אני אפילו מבין, אבל אם תקראו את מה שיש לי
להגיד, אולי תצליחו להבין. אני, הרי בכלל לא התכוונתי להיות
שם, ובטח שלא להיות שותף לפשע.

ההתחלה היתה אחרת לחלוטין. הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי כמו
מה שהנני, היתה עד כמה שידוע לי, אי שם בשנות השישים. זה לא
שיש לי גישה ללוחות שנה או שעונים, אני פשוט יודע, שבימים ההם
היו האנשים מסתובבים עם פאות על הלחיים ומשולשים במכנסיים,
המדרכות ברחובות היו עשויות מאספלט ולא מאקרשטיין, ואולי הכי
חשוב מבחינתי - סביבונים היו עושים מעופרת יצוקה ולא מפלסטיק,
כמו שעושים את המפונקים של היום.
אחרי תקופה, שזכורה לי כאמורפית משהו, מצאתי את עצמי יצוק עם
מותניים רחבות מרקד לי בסיבובים על קוצו של חוד - סביבון מארץ
הסביבונים. בימים ההם, שסביבונים היו עדיין עשויים מעופרת
יצוקה, והלביבה היתה עדיין חמה ומתוקה, זה היה עסק די נחמד
להיות סביבון. אומנם אחרי כמה נפילות על אותה האות, זה מתחיל
לכאוב, אבל כל העבודה מסתכמת בכמה ימים של מאמץ בשנה, ואז אתה
פנוי לשבת בסלסילה עם שאר הצעצועים. אני מודה שהיו שם כמה
חבר'ה מעט ילדותיים, אבל יחסית לטיפוסים, נתקלתי בהם בשלבים
מאוחרים יותר בחיי הם היו פשוט מלאכים.
החיים באמת האירו אלי פנים, בתקופה ההיא, עברתי כמה שנים
נהדרות, וסיפקתי תעסוקה לכמה דורות של דרדקים, עד שיום אחד -
אין שמץ של מושג למה - החליט לקחת אותי אחד מהם ביחד איתו אל
הים. תהרגו אותי, אני לא מבין, מה אפשר לעשות עם סביבון בים,
אבל הילדון התעקש, ואמא שלו, כדרך האמהות הסכימה כמובן. כנראה
שגם הדרדק לא הבין מה עושים עם סביבון בים, כי בסופו של אותו
מסע נמהר אל ארץ לא נודעת, מצאתי את עצמי שקוע עד קצה הידית
בחול ים צהבהב ומגרד, הרחק מהמכונית הנוסעת של הדרדק ואימו.
אני לא יודע כמה זמן חלף, או כמה שנים בדיוק הייתי שם באותה
הנקודה. זו היתה תקופת שפל נוראית בחיי. רוב הזמן חייתי במין
חצי נמנום, אבל זה לא הפריע לי לשים לב, שלמקלות הארטיק,
ועטיפות המקופלת, שהם באמת חבר'ה טובים, הצטרפו טיפוסים
מפוקפקים כמו שברי בקבוקים של בירה, או גומיות קונדומים,
ואפילו גרועים יותר מאלה - מחטי המזרקים - חבורה של פריקים
מזוהמים.
כך או כך הדבר הבא, שבאמת קרה לי אחרי שנים של קומא מסוימת
עטופה בגרגירי חול צהבהבים, היה זמזום נוראי באוזניי. לפני
שהספקתי להבין, שזה גלאי מתכות, ושנגמרו ימי השיזוף החרדוני
בשמש, מצאתי את עצמי בתוך ארגז מלא במוטציות מתכת נוראיות. אני
לא יכול לתאר לכם את הזוועה שראו עיני בארגז המתכות הזה.
מטבעות מעוקמים, פקקים מעוותים לגמרי של בקבוקים, פחיות קולה
חסרות צורה, ועוד כל מיני דברים, שאני אפילו לא יודע מה הם היו
פעם.
אחר כך במפעל המיחזור, עברה על עופרת האישיות שלי שוב תקופה
נוזלית. לקח זמן עד שהתקררתי. לקח לי עוד יותר זמן אחר כך
להתרגל לצורה החדשה שלי, ולהבין שאני חלק מהכוחות המזוינים.
אבל כמו תמיד בחיים שלי, לא אני עשיתי את ההחלטות, אלא
התגלגלתי עם החלטות שעשו בשבילי. מצאתי את עצמי בתוך מחסנית של
M-16 עם עוד כל מיני חבר'ה כמוני, שהתגלגלו לשם עם כל מיני
סיפורי חיים שונים ומשונים.

התקופה ההיא היתה תקופה נהדרת. אוויר ההרים של דרום לבנון עשה
לי רק טוב לבריאות, ולא היה משעמם אפילו לרגע. כמעט ולא היה
לילה שהחייל שלנו לא היה יוצא  לאיזה שיח, או סתם יושב בתצפית
עם האפוד ובתוכו המחסנית בה חייתי ביחד עם שאר הקליעים. אבל גם
התקופה הנהדרת ההיא הסתיימה בתקרית מצערת. זה היה עוד אחד
מהלילות הקרים ההם. אלא שהלילה ההוא לא היה סתם לילה שקט
וחשוך. היה זה לילה בו איבדתי רבים מחברי. הם שרקו להם החוצה
ברעמים אדירים, אל מחוץ למחסנית, אל האיבדון. אני למזלי, או
אולי בעצם היום אני כבר יכול להגיד שלא כל כך למזלי, הייתי
בתחתית המחסנית. הרגשתי את הקפיץ כבר דוחק אותי החוצה, ראיתי
כבר את הסוף, אבל רצה הגורל, והירי הפסיק ממש כשגופי נגע כבר
בשפת המחסנית.
לכדור שלידי לעומת זאת, לא היה כל כך מזל, הוא קיפד את חייו
באירוע הזה, ואני, אני נשארתי שם רואה אותו מאבד את חייו מול
עיניי. המראה הזה יישאר איתי לנצח. איבדתי חבר, שלחם לצידי כתף
אל כתף תרמיל אל תרמיל. הוא היה ממש כמו כולנו, כדור עופרת חי
ונושם, עם חלומות ורצונות, ומהרגע ההוא - לא עוד. אנשים
שואלים, האם באמת לכל כדור יש שם. לפעמים, אני לא מבין איך אתם
בני האדם חושבים שרק לכם יש שכל. ברור שלכל כדור יש שם. אלא
ששמו הוא לא השם של האיש אותו הוא הולך להרוג. הרי מאיפה
לעזאזל צריך להיות לנו מושג במי אנחנו הולכים לפגוע. אגב, שמו
של זה שחבר שלי לקח איתו לעולמו היה עאדל אבן עומאר.
באותו הלילה, אחרי התקרית ההיא כשחזרנו למוצב רוקן החייל שלי
את הכדור האחרון במחסנית אל תוך ארגז תחמושת "זה כדור של מזל"
שמעתי אותו אומר למישהו שעמד לידו, כשנפלתי אל תוך הארגז.
שוב עברה עלי תקופה של מטאמורפוזה. בתוך ארגז, יחד עם עוד
אלפים כמוני הגעתי לתעשייה הצבאית ל"פרויקט לכדורי עופרת
מזדקנים". עברתי מתיחת פנים הקטינו לי את הגיזרה עיגלו זוויות,
ואחרי זמן קצר מצאתי את עצמי בתוך מחסנית אקדח.
רוחות של שלום נשבו באותה התקופה, או לפחות זה מה ששמעתי את
אחד הפועלים במפעל אומר. אבל הרי אין שלום, שאינו נקנה בקצת דם
ואבק שריפה, או לפחות כמה רובים וקצת תחמושת. בלי להבין יותר
מדי בפוליטיקה מצאתי את עצמי מובל במשאית לצידה השני של הגדה.

אני חייב להגיד, שתקופה די ארוכה של שעמום עברה עלי. בהתחלה,
היו שמועות, שלא יזדקקו לנו עוד, שהנה השלום עומד לפרוץ, אבל
מהר מאוד היו שמועות על מציאות שונה. מבחינתי מצב ההמתנה לא
השתנה. בשיחות ששמעתי מבעד למחיצת הפח של המחסנית שמעתי
תכנונים ומזימות. כדורים של אקדח, כך הם אמרו, הם דבר יקר ערך.
צריך לחכות להזדמנות הנכונה להשתמש בנו, ואכן ההזדמנות לא אחרה
לבוא.
זה היה בוקר די מוקדם. הפעם התמזל מזלי להתייצב בראש המחסנית.
הבחור שהטעין את האקדח במחסנית שלי, בכלל לא היה דומה לחייל,
שפעם הייתי עומד לשירותו. הוא לבש בגדים אזרחיים. משהו שדומה
למדים של איש שרות במלון. הוא הרכיב על האקדח משתיק קול,
והכניס אותו עמוק מתחת לבית השחי שלו.
הבוקר ההוא היה הרבה יותר מדי שקט מההתחלה. לא שדה קרב, לא
פיצוצי אבק שריפה נוראיים, לא זעקות פצועים, רק לובי של מלון,
מיזוג קריר של מסדרון, מוזיקת מעליות, ומין רעש אחד קטן של
פלופ, כשרגשתי שאני חוטף מכה קטנה באחורי, מסתלסל דרך הקנה
וחותך את האוויר.
אומרים שברגעים האחרונים לפני הסוף, החיים חולפים מנגד, אבל
במקרה הזה, לא חיי חלפו מנגד, אלא חייו של הקורבן. יכולתי
לראות במבע עיניו את הכל - את חלומות הילדות שלו על ארץ ישראל,
את ימי הפלמ"ח הזוהרים, ראיתי אותו הופך לפוליטיקאי, ראיתי
אותו מתמנה לשר, ראיתי את רעיון הטרנספר נרקם בתוכו ראיתי את
מכתב ההתפטרות שכתב, וראיתי את האימה המלוחה שנזרתה על פניו
מאית שניה לפני הסוף - הסוף שלי, הסוף שלו.

אם לומר את האמת מבחינתי היה זה רק תחילת הסוף, אבל אולי זה
אפילו יותר גרוע, להרגיש את עופרת העיפרון אליה הפכתי, הולכת
ונגמרת, הולכת ונגמרת, מתקרבת אל הסוף, מתקרבת אל המחק.
אני כבר מרגיש את זנב חוד העופרת שלי מגרד את סופי. האותיות על
הדף הולכות ומטשטשת יותר ויותר, יותר ויותר.
אומרים, שלפעמים יש מילים שלא שוות את הנייר עליו הן נכתבות.
אני מקווה, שלפחות עופרת העיפרון שנמרחת מגופי עכשיו על הדף
הלבן תהיה שווה  את זה...