(המשך ל"ילדות - הדשא")
ירוק הדשא, וכחול השמיים, אינם הצבעים היחידים השולטים
בזכרונות ילדותי. עוד מצטרפים הגוונים החומים והירוקים-כהים של
הפרדס הענק שגדל ליד חצרי, והצבעוניות הקסומה של שדות הפרא
הנרחבים שהשתרעו להם אחרי הפרדס. בעוד שכל הארבעה האלה שימשו
אותי, כמקום מפלט והגות קסומה, שני האחרונים היוו גם עבור חברי
ושכני מקום הרפתקאות ומשחקים, מהסוג שנדיר מאוד למצוא היום
כשכמותו באיזורינו.
מביתי ועד לקצה העיר, מרחק של כקילומטר, השתרע הפרדס, והוא
העמיק חדור מהכביש הראשי ועד לשדות שבין רעננה להרצליה.
ולא היה זה פרדס ככל הפרדסים. הוא היה עבות. הוא היה עשיר
בסוגים שונים ורבים של עצי הדר, שהיו פזורים בו ללא יותר מדי
מהסדר התכליתי בו מסודרים היום פרדסים. וגם עצים אחרים, שאינם
עצי פרי, היו בו פה ושם, ויחד עם מטפסים רבים שצמחו
באין-מפריע, על העצים עצמם, היו כתבלון בלתי-צפוי, המוסיף טעם
מיוחד לתבשיל, שבלעדיהם היה נותר שגרתי ופשוט.
המסתוריים ביותר, היו הבתים הנטושים והמערה.
היו ימים, שבהם רגלי ילדים ונערים צעירים שעטו בינות לעצים
הללו, במלחמות תפוזים ידידותיות, בסתם טיולים של יום חופש
קייצי, בביזת פירות ילדותית או במסעות הרפתקאות בהם תהינו על
קנקנם של הבתים הנטושים והמערה.
היו אלה שני בתי עץ. האחד היה כנראה פשוט מחסן, של עובד הפרדס
או משהו אחר כגון זה, והאחר - בית של ממש היה, של מגורים, עם
חצר מגודרת, שמעולם לא העזנו לעבור. אז, כמו גם היום, לא היה
קשה למצוא הסבר הגיוני לקנקנם של הללו, ברם לא עלה על דעתנו
להפיס את דמיוננו המשולהב והבריא בהגיון שלא זה מקומו.
והמערה... המערה היא לי חידה עד היום. שכן, היא נראתה כמין
בונקר עתיק ומתפורר, תחת האדמה, ושמשה רקע לסיפורי בדיות שבהם
הלעטתי במשך שנתיים שניים מחברי הטובים לכיתה באותו זמן, איציק
ודדי. אין ספק שזה הכניס לחיינו תוכן ועניין שהתקרבו לזה
שמצאתי וניסיתי לחקות בסיפורי ההרפקאות שקראתי באותן שנים
תמימות.
הייתי לעיתים קרובות הולך לי לבדי ביער-פרדס זה, חולם לי
בהקיץ, ולפעמים מעז הייתי והולך את המרחק הגדול לבדי, עד לשדות
שטופי-האור. היציאה מהחשיכה הקרירה אל השדות המוריקים,
צהובי-החרציות, בה גדלו הפרחים פרא על אדמת החמרה הפוריה, תמיד
ניראתה לי אגדית. אני ממש יכול לזכור את התחושה של החיוך הרחב
מאין-כמוהו שהיה נמתח על פני באותם רגעים, והיה נותר עוד שעה
ארוכה אחרי כן, בעודי נהנה מזיוה של השמש ויופיים של הפרחים
והירק שהקיפו אותו מכל הכיוונים.
באותם זמנים, היה זה כה טבעי ומזמין להשתרע פשוט בתוך השדה,
ליצור שקע בצמחיה, כשענפי העשב הגבוהים משמשים כקיר חצי דמיוני
ומסתור נעים. ללעוס את ענפי החיטה, השעורה ושיבולת השועל שגדלו
שם פרא, בינות לכל שאר הצמחיה, בקצם הרך ולא למהר לשום מקום
בכלל...רק קרירות הערב ורטיבותו הזכירוני, שהגיעה השעה לחזור
הביתה.
בפרדס היה גם מקום מוזר נוסף. היה בו שקע גדול ועמוק, שהיום
אינני זוכר למה שימש. הוא נראה כשקע של מטאור, אבל אנשים חפרו
אותו, כיוון שאני זוכר שהיו שם כמה עמודים מחלידים... על שפתו
המוגבהת של אותו שקע ענק, התנהלה מלחמת-התפוזים המשעשעת
והאימתנית ביותר בשכונתנו של אותם ימים, כמו גם, מן הסתם,
בהיסטוריה בכלל של השכונה ההיא.
כתריסר ילדים היינו, בני 12 או 13, כמדומני, ומחולקים לשתי
קבוצות. והתפוזים עפו בשצף-קצף - מיומנים היינו בהשלכה של
אלה... אפילו אשכולית או פומלה עפו שם, אך מבלי להפיל חללים.
בדרך כלל, על שום המרחק שהתפוז היה צריך לעבור, הפגיעות היו
מועטות, כי היה זמן מספיק כדי לחמוק, ועל כן, השיטה היתה
להשליך כמה שיותר הרבה תפוזים בפרק זמן נתון. אני, במבצע נועז
בתוככי שטח האויב, הצלחתי לפגוע במטרות מטווח קרוב יחסית, אבל
בין רגע מצאתי עצמי מותקף במבול של תפוזים, ולכן רצתי במהירות
על שפת השקע כדי להתרחק ממפגעי. רק לאחר שניה אחת יותר מדי,
חשבתי לי, שהלא זה טיפשי! כי הרי מה שעלי לעשות, הוא לקפוץ
מהשוליים החשופים ל"אש אויב" אל מחוץ לשקע בכלל, ואז השוליים
הללו יגוננו עלי, במקום להיות לי לרועץ. תוצאת המחשבה האיטית
מדי, היתה מצחיקה עד כאב בטן: בדיוק כשקפצתי, פגע בראשי תפוז,
וכך נראיתי, כדמות מהסרטים, שנפגעת בראשה וצוללת אל מותה באופן
תאטרלי מגוחך. כשעליתי בחזרה לשוליים, קצת המום, קצת סמוק
מבושה ועם מיץ תפוזים זולג משערי, מצאתי את חברי מתגלגלים
מצחוק עד כדי חוסר יכולת להשליך ולא תפוז אחד יותר.
עד היום אני מצטער שלא עלה בידי לראות את האירוע מנקודת המבט
של אחד מהם!
מאז עברו כעשרים שנה. את איציק פגשתי לפני שנה במקרה, ברעננה.
הוא למד כלכלה והוא בעלים של פיצוציה בכפר סבא. את דדי לא
ראיתי מאז התיכון. ועם חברי לשכונה - אין לי שום קשר עוד. אני
רק יודע ששניים מהם, האחים סטיבן וג'יי, ניסיתי לאתר לפני כמה
שנים דרך האינטרנט והשגתי את האימייל של אחד מהם, הם גרים
עכשיו בארצות הברית. הוא זכר אותי אך במעומעם.
והפרדס אינו קיים יותר. שכונות יוקרה רבות נבנו במקומו,
וכבישים נסללו. חלק מהשדות נשארו - אלה שהיו גם אז שדות
גידולים של מושב גבעת-חן הסמוך.
המרחב החיצוני, ואיתו הפנימי, מצטמצמים להם ללא הרף עבור
כולנו.
ואני? אני דואג לטפח ולשמר תחת שמי הכחול שבליבי, שדות רחבים,
בהם, צומחים הפרחים בכל צבעי הקשת, באביב שלא תם.
ואם בשדות הלב שבתוכי צמוח יצמח לו קיר אחד מיותר של בטון, שאת
האדמה הפוריה יחמיץ ויעיק בצילו על הפרחים - אדאג מיד לנקשו
בבולדוזר קסום של אהבה וחרות. |
