נתתי לו מתנה. קופסא צהובה עטופה בסרט כחול.
הוא עמד מולי, מחכה שאגיש לו את הקופסא, מסתקרן לראות מה יש
בתוכה אבל אני מחזיקה אותה, את הקופסא שלי, כל כך חזק.
אני רוצה לתת לו אותה אבל הידיים שלי לא זזות.
הוא מתקרב ומושיט את ידיו אלי ואל הקופסא, אני מושיטה אותה
באיטיות קדימה, בעדינות, שלא תיפול.
הוא מסתכל לתוך העיניים שלי, אני מסתכלת על הקופסא שמתרחקת
ממני.
הוא מחזיק אותה, אני עוזבת את הידיים ממנה בכאב ומשאירה לו
אותה.
הסרט הכחול לאט לאט נמשך ממנה ונפתח, המכסה באיטיות עולה
ומתנתק מהקופסא, משאיר את המתנה ערומה מגג.
ובתוך הקופסא- החיים שלי, מונחים עכשיו בידו מחוץ לקופסא.
נתתי לו את החיים שלי למשמר, אני כבר לא יכולה להחזיק אותם
בידיים הרועדות שלי, הוא ישמור עליהם יותר טוב, אני מקווה.
והוא רק מסתכל עלי בעיניים עצובות וחמות והעיניים שלו מבטיחות
לי שהוא ישמור על החיים שלי.
הסתובבתי והלכתי, משאירה את החיים שלי בידיו, משכנעת את עצמי
שהוא ישמור עליהם הכי טוב שרק אפשר לשמור על חיים עדינים
כאלה.
מסתובבת בפעם האחרונה את ראשי לאחור כדי להיות בטוחה, הוא
מסתכל לעיניים שלי ואני יודעת שהחיים שלי בידיים הנכונות.