הרכבת נעצרה ואנשים החלו לרדת אל הרציף. כל מי שיצא מן הרכבת
הרים מבטו מעלה. משהו היה לא כשורה עם השמיים. הם היו צהובים
לחלוטין, יותר נכון בצבע צהוב מלוכלך, כאילו מישהו שם נר
מתחתיהם, כמו מנסה לגלות כתב סתרים, והנר הותיר על השמיים את
עקבותיו.
תחושה של פחד עמוק אחזה בכולם. ילדים החלו לבכות וההורים לא
היו מסוגלים להרגיעם. האנשים קפאו במקומם ולא הצליחו לאזור
מספיק כוחות על מנת לתפוס מחסה. מאידך, מה היה מועיל להם מחסה?
ומה היא הסכנה? אף אחד לא ידע.
ואז, בקצה האופק, הם ראו אש. למרות המרחק הרב ניתן היה להבחין
בברור בלהבות. עם כל רגע התגבר גם החום והאוויר הפך לסמיך
יותר, עד שהיה קשה לנשום. הלהבות התקרבו, כבר לא היה צל של ספק
בכך, אבל מה שהיה הכי מדהים במחזה הסוריאליסטי, הייתה העובדה
שהלהבות שרפו את השמיים!
האנשים צפו בתדהמה בחלקי שמיים שרופים, שחורים לחלוטין,
מתמוטטים מטה. מלבד הבהלה והתדהמה, שרר ברציף הבלבול. איש לא
היה מסוגל לספק הסבר הגיוני כלשהו לנעשה סביבו. כמה אף איבדו
את הכרתם, מי עקב המחסור בחמצן ומי סתם כך, עקב חוסר היכולת
להתמודד עם המצב. איש לא חש לעזרתם, הפחד מכל שינוי נוסף, מכל
תזוזה מיותרת, היה רב מדי. לכל אחד ואחד מן האנשים עבר צרור של
מחשבות בראש, כאשר הבולטת מביניהן הייתה אחת -
           
               מישהו שורף את השמיים! את השמיים!

אחריה באו מחשבות קיומיות רבות ,אולם רובן הסתכמו בתהיות
דתיות-פילוסופיות כלליות (איך ייתכן שהשמיים יישרפו? האם זו
ההוכחה לה כולם חיכו? אלוהים שורף את השמיים? או אולי להפך? לו
היה קיים, לעולם לא היה מאפשר מצב שכזה? כפי שהבנתם, לא משהו
יוצא דופן)
 
ולפתע, כמו למנוע ממוחות האנשים להתפוצץ מרוב המחשבות, נעצרו
הלהבות במקומן ומשב של אוויר צח החל לפלס את דרכו אל הרציף
מכיוון לא ברור. השתרר שקט מוחלט. מבול המחשבות בראשם של
האנשים התחלף במחשבה אחת ויחידה: מה יקרה עכשיו?!?

ואז, כמו חותך את הדממה בתער, מן הרמקולים בקע קול. מכל
הרמקולים, אלה של תחנת הרכבת וגם אלה, שאותם איש לא הצליח
לראות.
"אנו מודים לכם על שנטלתם חלק בניסוי. תוצאותיו, היו אומנם
צפויות מראש, אולם תמיד יש לאשש את ההנחות וההשערות בצורה
מדעית. המסקנות מן הניסוי יפורסמו בהקדם. אנו מצטערים על
העיכוב שנגרם. אתכם הסליחה.
ותודה שנסעתם רכבת ישראל".