פתאום פרץ אל תוך חלומותיי הנעימים ביותר קול מעיכה ודחיסה,
קול רשרוש צורם, שאחריו בא קול הלעיסה הנורא הנדמה לי כקול
מלתעותיו של תנין צעיר וחזק אשר נסגרות של כטון ויותר אשר נוחת
עליך. קול הלעיסה נדמה לי כמלתעותיו האדירות של אותו תנין
נסגרות ונפתחות על עצמותיו היבשות של פיל הודי אשר מת לפני
כמאה שנים והלך לבית הקברות לפילים, או כפי שכונה על ידי
הציידים וכל האנשים שיש להם את חמדת הבצע "בית השנהב המופלא".

פקחתי עין אחת והרחוקה ממנה, כדי שלא תראה שהתעוררתי בגללה
ותהנה מהספק. ובכן דרך אותה העין ראיתי אותה אוכלת, או שאולי
יותר מתאים להגיד בולסת ביסלי גריל. הספקתי לראות את ידה הקטנה
והעדינה, אשר הייתה נראית לכל פוחז ביוון העתיקה לא פחות יפה
ועדינה מידה של ונוס, נכנסת בעדינות של ליידי אל תוך אותה שקית
מרעישה ומעצבנת אשר הייתה יכולה להעיר פילים משנתם במרחק של
קילומטרים רבים. ואז החלה פעולת הבחישה בתוך השקית והחיפוש
הבלתי פוסק אחר חתיכת ביסלי אשר תתאים לפיה הדומה לפרח יסמין
אשר נמצא בשיא פריחתו. נמצאה חתיכת הביסלי המתאימה וכעת היד
כבר הוצאה מן השקית והייתה בדרכה אל הפה, וכשהוכנסה החתיכה אל
הפה אז כבר התחלתי לראות את עצמי כסיזיפוס, אמנם ספה בסלון היא
לא בדיוק השאול אך בכל זאת עם כל לעיסה הרגשתי שאני עושה עוד
גלגול לסלעי הגדול במעלה ההר ועם כל גלגול שמעתי את אותן אבנים
קטנות וקול פצפוצן אשר כל עכבר לא היה שם ליבו עליו, אך אני
שמתי לב לבכיין של אותן אבנים קטנות, הן נמעכו ועפו לכל
הצדדים, והקול, הקול הנורא של מעיכתן. ואז, לפתע פסקו הלעיסות
ואני וסיזיפוס כבר היינו על ראש ההר ומתוך השקט הזה, הרגשת
הניצחון של אותו הרגע והנוף המופלא אשר נגלה לעיני באותה מאית
השנייה הספקתי לראות את היד העדינה נשלחת שוב אל תוך השקית,
ואת הסלע מתחיל להתדרדר במורד ההר. ואני, עם כל הכבוד לאלבר
קאמי לא חשתי גאווה ולא חשתי כי אני מנצח מישהו, ראשי נסדק
מכאבים ומעצבים שהחלו מפעפעים בו כשראיתי את הסלע יורד ונעצר
למרגלות ההר וקורא לי: "בוא, בוא, צריך להרים אותי שוב". אחרי
השקית הזו יבוא גם ביסלי ברביקיו, במבה ומי יודע מה עוד. על כן
קאמי איני יכול שלא להשפיל עיני אל מול כבודך האקזנציאליסטי אך
אני חש שעורי נקרע מעלי ואני חייב לבקש מחילה מזאוס משום ששוב
היא מצאה את חתיכת הביסלי המתאימה, והוא כבר בדרכו אל פיה,
ואני וסיזיפוס שוב מגלגלים את הסלע במעלה ההר ולבכיין של
האבנים הקטנות אין סוף, ואני בסך הכל רוצה רק קצת שקט ושלווה
כדי שאני אוכל לסגור את העין שנפקחה ולהמשיך לישון באין מפריע
באחר צהרים נפלא זה, אני רוצה לחזור אל חלומותיי בהם אני
אודיסאוס הגיבור, בהם אני דוד הקטן אל מול צבא של פלישתים ובכל
זאת אני מנצח. למה אני חייב לקום ולחזור אל חיי היום יום, למה?