לא היו כמעט מבני המחזור שלי אשר לא התנדבו לשלם את מחיר הדמים
של המלחמה ולהיות מועמדים לכיליון ב "גבעת הניצחון" ההתנדבות
קנתה אזרחות ומעמד ונחשבה הדבר הנכון לעשות במיוחד עם רצית
להתקדם בסולם החברה , המעטים אשר לא התנדבו היו מנודים וסגורים
בחברה משל עצמם, בנות לא נדרשו "להתנדב" והמקובל היה שקשרים
חברתיים הן היו מקיימות עם מתנדבים בלבד.
אני כבר לא כל כך בטוח שעשיתי את הצעד הנכון כאשר התנדבתי.
משותק בכל גופי עפעפי סגורים ואני רואה , גופי מת אך אני ממשיך
להרגיש , מבעד לסדין הלבן אשר עוטף אותי אני רואה משפחה,
חברים, חיילים ניצבים ,את אימי.
פחד מטורף עוטף אותי, איך הגעתי למצב הזה ? מי יכול להציל אותי
עכשיו? אמא ?מתי הפסקתי להיות ילד והפכתי להיות ראוי כקורבן?
לשם מה כל זה?
תום, הבחנתי לפתע בדמות המוכרת ניצבת מעל " המקום בו אני עתה"
,מה אתה עושה פה? מה אתה לוחש שם לחייל ? לבוש במעיל שחור ארוך
היה תום האחרון שציפיתי שיופיע לחלוק לי כבוד אחרון , הרי
דעותיו מוכרות ומוות זה היה אחד מתחזיותיו האפורות אשר ניבא
לי.
תום המשיך בדרכו מביט בדגל האיחוד בעיניים יוקדות ולבסוף מיקם
את עצמו אל מול במה קטנה בפאתי חלקת הקבר.
אני יכול רק לשאר את אשר עובר לו בראש ,זיכרון כואב של
הויכוחים הרבים שהיו לנו על מהות "האיחוד " ו"טקס ההקרבה"
עולים בראשי, תום התעקש לקרוא ל"טקס ההקרבה" "טקס השחיטה"
וסירב להתנדב למה שהוא קרא " צבא הכיליון " ,אני מצידי העדפתי
להשתמש בטרמינולוגיה היותר מקובלת של "קידוש" לצורך תיאור
ה"קרבה" ו"צבא האמת" לתיאור "יחידות המתנדבים" .
את תום אני מכיר עוד משחר ילדותי, כאשר האמהות שלנו נתנו את
הסכמתן הראשונית והטקסית לוויתור על זכות הווטו השמורה להם
כאמהות על גורל בניהם והסכמתן כי בבוא היום ההחלטה תהיה של
בנם.
ההחלטה הנ"ל סללה לשנינו מסלול דומה ולא מנעה מאתנו ללמוד
באותם מוסדות מגן- הילדים ועד ל"בית הספר הממשלתי הגבוהה
למועמדים להתנדבות" ,תום היה החבר המושלם, בלי לשים לב למוות
האופף אותנו ידע תום לעסוק בדברים החשובים באמת - בחורות.
גם הייתה זו בחורה ששתלה במוחו את השאלות הלא ברורות בזמנו
בדבר המלחמה ו"ההתנדבות".
" אתה יודע במי אנו נלחמים ?" שאל אותי תום באחד הימים.
"כן , הירוס ,השבתי, למה אתה שואל אותי שאלות שאתה יודע את
התשובה עליהם מגיל שנתיים?"
"סתם , כמה זמן אנחנו נלחמים אתם?"
"עשרים אולי שלושים שנים -השבתי"
"אתה זוכר את מספר "טקסי הקידוש" אשר בוצעו השבוע?
"לא יותר מ.."
"חמשה ! הוא קטע אותי, חמשה ביצעו "הקרבה" ,חמשה נהרגו על
"גבעת הניצחון"
"נו אז? מה שבא מן העם הולך מן העם השבתי לקולו הכועס.
"עזוב , שום דבר - הוא ענה לי."
מאותו יום ראיתי את תום פחות ופחות שמועות אמרו שהוא נראה
מסתובב עם מי שכולם ידעו שלא "התנדבו" ואת בית הספר כמעט לא
פקד . בחרתי להתעלם מהשמועות , חברים אמיתיים מגנים אחד על
השני בזמן צרה גם כאשר התנהלה השיחה הבאה , כחודש ליפני "טקס
הבחירה" , עדיין סירבתי להאמין במה שהיה לכל כל -כך ברור;
"תגיד חשבת פעם על כל העניין הזה של "האיחוד החדש" "טקס
ההקרבה" ו"האמת המוסרית" לעומק?
- כן , רוב שעות הלימודים שלנו סובבים סביב "האיחוד" ומהות
ה"התנדבות" ו"ההקרבה"
חשבתי , שקלתי ואני מתנדב.
- אף פעם לא הרגשת שיש משהו מאוד לא נכון בסיפור הזה ?
שמאכילים אותנו בסיפורים כדי שנקריב את עצמנו?
- לא , ה"איחוד" הוא הסכם המלחמה המוסרי והמתקדם ביותר של כל
הזמנים , בנוסף שזורה בו אמת דמוקרטית גדולה , "מה שבא מן העם
הולך מן העם " העם בוחר את המטרות עליהם הוא רוצה להלחם
,בצורה דמוקרטית אלקטרונית , וקובע את המחיר שהוא מוכן לשלם
במונחים של משאבים וחיי בני אדם כך גם עושה העם בו אנו נלחמים
כאשר מי שמוכן להקריב יותר מנצח.
אתה לא חושב ש מוות על "גבעת הניצחון" טוב בהרבה מפגז מרגמה
שיפתח את קרבייך וישאיר אותך מתבוסס בדמך מחכה
למוות?
האם יש מי שיחלוק על העובדה שה"איחוד" הפך אותנו מעדר של חיות
טורפות לבני אדם שנלחמים ומתים בצורה תרבותית.
- ולמה דווקא בני 18-21 הם המועמדים להקרבה- המשיך תום
בשאלותיו המציקות בלי להתייחס לשאלותיי.
- האם היית מעדיף שאמך או אחיך הקטן יוקרבו ? התרסתי לעברו
בבוז מופגן כי נתיב השיחה היה ברור לי והוספתי -חודש הבא
מתבצע "טקס ההתנדבות" אתה לא מצטרף?
- לא , יודע , רק חשבתי לעצמי למה כל האנשים החכמים האלה
שהמציאו את ה"איחוד" וה"הקרבה" השקיעו כל - כך הרבה אנרגיה
בניסיון לתרבת אל המלחמות במקום לנסות לפתור אותן.
בנהר הבכי היו רגעים של שקט ובהם נאמרו נאומי הספד , הנאומים ,
כל אחד כאילו יותר קר ממשנהו נשמעו יחדיו יותר כשיר הלל
ל"איחוד " מאשר קינה על אובדן אדם קרוב .
קודם כל דיבר מנהל בית הספר ,לאחר מכן דודו של דניאל ואני
הייתי אחרון הדוברים , המתנתי שהשקט ייתן לי אות להתחיל.
פתחתי בלחישה שגררה האזנה מצד הנוכחים -
"אני מבקש מחילה ,ממך, בשמך ליושבים פה לכל אשר גרר אותך
לאבדון . אתה זוכר כאשר היינו ילדים, דניאל , ואותה ילדה שבתה
את לב שנינו , תלתלים בקבוק ועיני שקד ,
איך כמעט לא דיברנו , איך נלחמנו בניסיון לשבות את ליבה ,
באיזו בגרות הצעת שנטיל מטבע והזוכה יקבל אותה בעוד השני יוותר
, איך הסכמתי בטיפשותי הרבה כי כאשר עזב המטבע את כף ידי
חייכת אלי את חיוך הרחב והסברת לי שעל אהבת אמת לא מהמרים ,
ההקרבה לאהבה אמיתית אין לה גבול, כנראה שלא הייתה זו אהבת אמת
אחרי הכל, בפעם ההיא ניצחת."
שקט שרר עכשיו ברחבת הקבר - חיוך עצוב של זיכרון רחוק עלה
בפניו של אביו של דניאל.
"ארור מי שבוגד במלותיו"- קראתי בכאב, "אהבת את החיים .המרת
עליהם והפסדת , גם אני אהבתי אותך והפסדתי.
אהבתם אותו, כך אתם אומרים והייתם מוכנים להמר על חייו ,
בשתיקה לוותם אותו אל "גבעת הניצחון" , לא היה פה מעשה גבורה
או מות גיבורים שנעשה למען המולדת או המשפחה מעשה כזה אי אפשר
לבקש מבין 19 שעודו ילד , כל שהיה פה הוא הימור מהול בחטא
שכשל."
באגרופים קמוצים היבטתי עתה בקהל הרב שהתבונן בי בעיניים
זועמות ועצובות.
"משהו חייב להשתנות" - לחשתי והלכתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.