לפני כמה שנים, בתקופה מאוד לא שמחה בחיים שלי, שכבתי וקראתי
לפני השינה את "סיפור פשוט" (נראה לי) לבצפר, אחר כך הלכתי
לישון, לא הצלחתי להרדם ובאה לי מן תחושה כזו, ומילים יפות באו
לי לראש, שכבתי שם לדעתי שעה ובהיתי בחושך לא חושך הזה של החדר
הישן שלי והמילים היפות קיבלו צורה אז מצאתי דף שאני עדיין
שומר  וכתבתי את הבית הראשון של השיר הראשון ששווה משהו
שכתבתי. אז בגלל שקמתי וכבר לא היה חשוך המשכתי לקרוא קצת- בלי
ריכוז- ועוד מילים באו, ובסוף די מאוחר בלילה, סיימתי בסוף
עצוב, המון גאווה והתרוממות רוח כזו שעד אז ואולי מאז לא הייתה
לי.

שמרתי אותו לעצמי די הרבה זמן, אולי שנתיים, שאף אחד לא ידע
עליו, אחר כך הראיתי אותו לחברה שהייתה לי בזמנו (ואני לא רושם
את זה כבדרך אגב, זה פשוט לא המקום להרחיב), ואז עוד כמה אנשים
(למעשה בנות) שהיו חשובות לי. ופעם בתור איזו קריאה לעזרה מתוך
בדידות, העליתי את השיר על המחשב, עשיתי כותרת גרפית יפה ושמתי
אותו בתיבה של העיתון של התיכון שלי, בתקווה שמישהו יעשה איתו
משהו ושאולי יגלו מי זה... אני לא בטוח עדיין למה התכוונתי
אז.

בכל מקרה, השיר הזה היה הדרך בה הגדרתי את עצמי והבדלתי את
עצמי מהאחרים- כמו שכולם עושים עם דברים אחרים... ורק מעטים
זכו (לפחות לדעתי) לראות אותו.

בזמן האחרון, אני שוב בודד, ולמרות שלא רע לי כמו שהיה לי אז,
אני לא מוכן להגיע לשם... אז קראתי שוב לעזרה. ופרסמתי אותו.
פה בבמה. מקום לא רע, למעשה- הכי טוב שאני מכיר לעניינים
שכאלה.
ואז באה האכזבה, ובמקום לקבל את התשואות להם ייחלתי (וכל אחד
מייחל), או אפילו תגובות מכובדות- נתקלתי בשורה "יש בזה
משהו..." ו"יפה... אהבתי".
אז לא אמרתי נואש ופרסמתי עוד שיר, קצת פחות טוב, שכתבתי ממש
לא מזמן. ולו לא קיבלתי אפילו תגובה אחת. אבל לאגו שלי יסודות
מוצקים יחסית (אם יש משהו שמסלול של חי"רניק עושה לבנאדם זה
לפתח לו עור עבה ואגו סביר פלוס) ולא שקעתי לרחמים עצמיים, לא
וויתרתי על כתיבה, אפילו לא שקלתי התאבדות.

אבל הלילה מצאתי את עצמי קורא משהו יפה ומגיב כדלקמן: "אני
סקרן מה גרם לך לכתוב את זה" אפילו שכחתי להוסיף שאהבתי את
היצירה מאוד, ושלחתי.

אני מתחרט על זה מאוד, באמת.  אני חייב להפסיק להיות כל כך
אנוכי ודו פרצופי כל הזמן (אתם יכולים לנחש שדברים כאלה קורים
כל הזמן, גם ביני ל"אנשים אמיתיים"). אני חושב שאין לי זכות
להגיב בשטחיות כזו ליצירה של מישהו אחר ולצפות לתגובות
ראוייות לשירים שלי.

אבל פה מסתתרת מטרת כל הכתיבה הזו- העור העבה שלי לא הדף
לחלוטין את כל האכזבה האישית שלי וזו תגובתי:
כולנו מחשבים עצמנו ליוצרים, לעצמנו לפחות, מחשיבים עצמנו
וכשרוניים בתחומים החשובים לנו. ומעריכים, באמת, דברים יפים,
בעיני עצמנו.
ואני לא ממש ברור פה אבל לא איכפת לי.

אבל ברצינות- איך אנחנו- לסיבותינו שלנו, יכולים לצפות לתגובות
חיוביות  שנוכל אפילו להתכרבל איתן בלילה, ולשלילות שנוכל
ללמוד מהן אם אנחנו מגיבים בשיטחיות כזו לכתיבת מילים, משיחות
מכחול, נעיצות איזמל, משחקי אור וצל, צעקות ותווים.
כל אחד מהדפים, התמונות, הפסלים, ציורי הקיר והמקרר, השירים
בmp3 כל אחד יכול להיות ההגדרה העצמית של יוצרם.

וכשהתחלתי את כל המונולוג הזה היה שיר יפה של יזהר אשדות
בטלוויזיה, מהופעה שלו איפשהו עם רקע של "עריית תל אביב"
מאחוריו, עכשיו Hether Nova על המחשב וכל מה שרציתי לכתוב לא
ממש יצא וזה קיבל כיוון משלו, אבל אני מקווה שאת הנקודה הקטנה
שלי העברתי ופרץ היצירתיות שלי כמעט נגמר, אז אסיים בזה שאת זה
אפשר לקטול בכיף והרבה, זה לא הראשון, לא האחרון, ואפילו לא
נתתי לזה את כולי, אני צריך להרגיש הרבה יותר (רע, בדרך כלל)
כדי להוציא משהו שאני ממש מכבד.
אבל באמת- אל תשכחו את האמת האישית שמאחורי כל מילה  שנכתבת על
במה זו, תראו את המקום לפעמים ככלי קסום (לפעמים אפל) לשדר
נשמה מאדם אחד לרבים אחרים. תתיחסו בהתאם, לכולם, תמיד. לפחות
פה- איפה שפרסמתם את היצירה שלכם.
ואם משהו לא מסכים אתי- חבל.