יום אחד הוא התעורר בבוקר ואמר לי שהוא רוצה לאמץ מינוטאור.
בהתחלה חשבתי שהוא צוחק עלי, או שהוא סתם מדבר מתוך שינה, אבל
אחרי כמה דקות של נסיונות לא מוצלחים- שלי להרדים אותו, ושלו
לנסות להסביר לי למה, הבנתי שהוא רציני לגמרי.
"עכשיו נדפק לך המוח באופן סופי, הא?", שאלתי אותו וידעתי שהוא
יעלב מזה. אחרי הכל הוא מעולם לא אמר שום דבר שהוא לא האמין בו
בכל ליבו, ולא היתה לו סיבה אמיתית לומר אותו באותו הרגע.
"אם את לא רוצה שאני אסביר לך, אני יכול גם לא, את יודעת", הוא
אמר לי, וידעתי שצדקתי. שנדפק לו המוח.
"טוב, זה הולך ככה...", ותוך עשר שניות נסחפתי אל עולמו
האסוציטיבי והמטורף של מי שהכרתי כאדם יציב, אוהב ומקבל.
"אני רוצה לאמץ מינוטאור כדי שמשהו יחזיק אותי מעל המים. כדי
שמישהו יגיד לי שלהגיון שלי יש עוד משמעות, כדי לא ליפול אחורה
כל הזמן".
באותו הרגע אני נפלתי אחורה. תוך כמה שניות הכל התערפל מסביב
לעיניים שלי, ונכנסתי לתוך סיוט שהיה שם כבר הרבה זמן. ראיתי
אותו בין הזרועות של המינוטאור שלו. לא מינוטאור אריסטוקרטי
ומסוגנן, אלא משהו שמזכיר קצת את המינוטאור מהמבוך- זועם
וצמא-דם. המינוטאור החזיק אותו, את האדם היחיד שאי פעם אהבתי,
מעל ההמון, והרחיק אותו ממני, כשהוא לוחש באזניו כל מיני משפטי
שטנה שמסבירים בפרוטרוט את נצחון המוות על הרגש.
אחר כך נחת עלי ההגיון הקר. כלוב אטום של מתכת צוננת סגר עלי.
דרך חרכים קטנים יכולתי לראות שהוא והמינוטאור מתרחקים ביחד.
ראיתי שטוב לו. שנורא קל לו פתאום.
ישבתי בכלוב במתכת שלי ורציתי שכל זה כבר יעבור, אבל הסיוט לא
נגמר. להיפך. פתאום שמעתי קולות קרקוש על גג כלוב ההגיון הקר
שלי. זה נשמע כאילו אלף פחיות שימורים ריקות מתגלגלות
ומסתובבות בתוך הראש שלי. למען הסדר הטוב, זה לא היה רחוק
מהאמת, כי אחת מהפחיות האלה התחילה לדבר על מין קשה וגס, אחת
על הרצון שלה למות או להעלם, אחת על פחד ממה שיקרה מחר ואחרת
עליו. לא הבנתי איך יכול להיות לו כל כך טוב עם המינוטאור שלו,
כשהמחשבות שלי מרעילות אותי יום, אחרי יום, אחרי יום.
ואז הסיוט נגמר וראיתי אותו יושב מולי, בוהה בחלל האוויר.
כאילו לא התעוררתי מסיוט. כאילו לא נפגשנו מעולם. כאילו ההגיון
הקר תפס גם אותו.