לכולם יש רעיונות. ככה זה תמיד היה. לכולם חוץ מלי. אני הייתי
מהילדים שלא מצליחים להמציא אפילו נאצה מקורית אחת, למרות שכל
מה שהם עושים זה לקרוא.
ככה זה היה, לפחות עד שפגשתי אחד. זה היה בטרומפלדור פינת
הגליל. הוא ישב על ספסל מול המחנה של מחנות- העולים ועישן
סיגריה.
הוא ממש לא נראה כמו רעיון. הוא לבש חליפה מאוד אלגנטית, שראתה
ימים יפים יותר, השיער שלו היה דליל, שמנוני ומדובלל, והוא
הרכיב משקפי שמש אופנתיות. בדיוק כמו מישהו שרצה להיות ג'ים
מוריסון אבל נתקע יותר וודי אלן היה יכול להיראות, אבל משהו
במבט החולני שנשקף מתוך הזגוגיות הכהות, משך אותי אליו.
"יש לך אולי סיגריה?", שאלתי,
"כן", הוא אמר, ושלף קופסת מתכת מכיסו, פתח אותה, והגיש לי
אחת.
"תודה", אמרתי ונותרתי עומדת על מקומי, והרעיון, שנראה כאילו
הוא חש לא בנוח משום מה אמר:
"מזג האוויר נאה היום, הלא כן?"
"כן,  אבל אומרים שירד היום גשם", עניתי לו, והתיישבתי על
הספסל, לצידו.
וכך ישבנו שנינו, מעשנים בדממה ובוהים בשמיים בהירים של יום
חורף.

כשקטנים, העולם תמיד נראה גדוש בחוויות מסעירות ומסמרות שיער.
כאילו החיים בנויים מרדיפה אחרי שודדים והתגנבות לסיפונן של
אוניות ששטות לאפריקה. רק באיזשהו שלב מגיעה ההתפכחות המרירה,
שהחיים מורכבים מסיטואציות משמימות. כשהייתי בת שמונה חשבתי
שכל המילים היפות שכתובות בספרים תיאמרנה גם אלי יום אחד, כל
לחשושי האהבה והאומץ, הקינה והיופי. באותו יום חורפי, על הספסל
הבנתי כמה רוב המילים הן סתמיות לחלוטין. בזבוז מיותר של
אנרגיה. הפרחת רעיונות שלא שווים את תאי המוח שאוגרים אותם אל
האוויר הקריר.

יש אנשים שאף פעם גם לא יהיו להם רעיונות.