הכרנו ככה, כבדרך אגב, כי רצית להכיר את חברה שלי. ראית את
הפרטים שלה באיזה אתר היכרויות טיפשי. עד היום אני לא יודעת,
אם אלה הפרטים שלה שראית, או שלי.
נפגשנו שלושתנו, היה כל כך כיף. מהרגע הראשון, ידעתי שהיא לא
הטיפוס שלך, אבל לא ראיתי שום קשר בינינו, ביני לבינך, אני
חושבת...
היינו אצלה, ראיתי שרצית באותם רגעים לעשות הכל, חוץ מלהיות שם
איתנו.
בחזרה, כשהסעת אותי הביתה, הבהרת לי שאתה לא ממש מעוניין להיות
איתה, שאני דווקא יותר הקטע שלך. לא ידעתי מה להגיד, הייתי
יותר שקועה בלחשוב על כמה מעצבן שאתה כזה יפה ושאתה בטח לא
תרצה אותי.
עצרת לך ככה סתם, באמצע שומקום, שאלת אם אני יכולה להישאר כמה
זמן, לדבר טיפה, או שזה לא הקטע שלי, לא איתך...
הסכמתי בהתלהבות מוסתרת, ורציתי כל כך להמשיך לדבר לעולם, אבל
אתה? לא דיברת בכלל...
הייתה באוויר מן שתיקה מעצבנת כזאת, שנדמה לי שהסגירה את
העובדה שחשבתי שאתה כל כך שונה... ואז, התחלת לדבר, לא סתמת
לרגע. ואני, הייתי מאושרת, כי ככה הייתה לי סיבה לבהות בך, בלי
שתשים לב. לבהות ולהרהר, אם אתה זה מה שאני רוצה. אם אני יכולה
להרשות לעצמי להיפרד מהחבר שלי שאני בכלל לא אוהבת, בשבילך. אם
זה ילך, אם אתה בכלל רוצה אותי ולא משחק.
סיימת לדבר לרגע ואני כל כך הייתי בלחץ, שהייתי חייבת לרגע, רק
לרגע, לשירותים... אז המצאתי תירוץ, שמאוחר מדי.
כשעליתי הביתה, כבר לא ממש הייתי צריכה את הפיפי הזה... אני
חושבת.
התקשרת מאז כמה פעמים, רצית להיפגש... הרגשתי שאני כל כך רוצה,
אבל כל כך לא יכולה... מה אני אעשה? סופסוף אני אכנס לקשר
נורמאלי? איך? זה לא הגיוני! אני לא רגילה שדברים כאלה באים
אלי כל כך בקלות...
נפגשנו... הייתי אחרי שיעור ריקוד, אני זוכרת טוב מאד, שנשארתי
שם לפחות שעתיים כדי להסתכל במראה, לראות עד כמה מכוערת אני,
לשמוע כמה שחברה שלי אמרה שאני לא. המשכתי להתבונן, עד שצלצלת
ושאלת איפה זה, כי אתה כבר שם... ניפצת לי מעיין בועה שזה ימשך
לעולם, אותה בהייה במראה... שזה רגע קפוא.
יצאתי החוצה, כל כך לא רציתי שתגיע לעולם, כי ידעתי שזה סתם,
ממש סתם... שאין לי אומץ לקשר אמיתי, שטוב לי לסבול עם חבר שלי
שאני אוהבת בכאילו, שאני כל כך לא אוהבת לפגוע בו, שאני רוצה
לאהוב אותו, אבל זה לא יוצא... אני חושבת.
אבל הגעת בסופו של דבר, אחרי שהלכת לאיבוד בחיפושים.
נכנסתי למכונית והיית כל כך הרבה יותר שובה קסם, ממה שזכרתי...
ממה שהדחקתי.
שאלת לאן ועניתי שאני לא יודעת. אולי כי לא ממש שמעתי את
השאלה, כי לא ממש הקשבתי. כי זה לא ממש עניין אותי. כי אתה כל
כך דורש שיבהו בך... שעות.
לקחת אותי לאיזו מסעדה מקסימה ואני קיוויתי שהיא תהיה ריקה
מאדם, גם בלי מלצרים, שאני אוכל לבהות בך, בלי שיחשבו שאני
מטורפת.
אבל לקחת אותי למסעדה המושלמת וישבת לך בצורה המושלמת הזאת
ובלי בושה, הרמת את הפלאפון שלי ובחנת אותו, בצורה שרק אתה
יכול, המושלמת הזאת.
דיברנו והיה כל כך טוב... שראיתי את זה ממשיך לעולם. אבל ברגע
שקמת, יצאתי מהבועה הזאת והבנתי, שאני לא מסוגלת לזה.... שאין
לי אומץ לעשות משהו אחד כמו שצריך, אין לי אומץ...
נכנסנו למכונית והבאת לי את הסוודר החמוד הזה שלך, שלא יהיה לי
קרררר... אבל היה לי כל כך חם באותם רגעים, כי ישבת ליידי...
אני חושבת.
נסענו, בלי ממש לדעת לאן והייתה לך את התאונה המטופשת הזאת,
שלא הפסקת לדבר עליה בצורה כל כך חמודה, שכל כך הצחיקה אותי,
ממש עשתה לי את היום. אני חושבת...
עצרת באיזושהי חנייה, אחרי כל כך הרבה התלבטויות איפה לחנות,
רק כדי שנדבר. כל כך אהבתי את העובדה שאתה ממש רוצה לדבר,
לעומת כל מני טמבלים אחרים שהכרתי. ואז, המשכת לדבר על אותה
תאונה, כאילו היא הדבר הכי מדהים שקרה לך, אז אני, הרשתי לעצמי
פשוט להיות מוקסמת מזה, להמשיך לבהות בך, בצורה מסוות.
סיימת לדבר לרגע, ואני כל כך הייתי בלחץ, שהייתי חייבת לרגע,
רק לרגע, לשירותים... אז המצאתי תירוץ, שמאוחר מדי וכשעליתי
הביתה, כבר לא ממש הייתי צריכה את הפיפי הזה... אני חושבת.
הבנתי שזה לא יקרה, שאין לי אומץ להמשיך את כל זה, כי אתה יותר
מדי טוב להיכנס לעולם שלי, שבו אני מעדיפה פשוט להמשיך לסבול,
מתוך שגרה כזאת...
אז כששאלת אותי בשיחה שלנו אם אני רואה את זה קורה, פשוט רצחתי
את הרצונות של עצמי בצורה הברוטאלית ביותר בעולם, ואמרתי שלא,
שזה לא ממש ילך... "אני לא מצליחה למצוא את החוט המקשר הזה
בינינו..." למה אני כל כך מטומטמת? מה עבר לי בראש?
הלוואי ואלוהים היה פשוט גורם לכל המחשבים בעולם לקרוס באותו
רגע, כדי שאותה הודעה לא הייתה מגיעה אליך... אבל היא הגיעה
ואתה כמו גדול, אמרת "אוקיי, אין בעיה" ומאז עזבת אותי, כמו
שביקשתי, כמו שרציתי, אני חושבת...
אמרת שכל הבנות שאתה פוגש, הן טיפונת פסיכיות... אז אתה כרגע
יכול להוסיף אותי לרשימה, כי אתה בטח לא ממש רגיל לזה שבנות
שפגשת פעמיים, כותבות עליך סיפור באתר אינטרנט.
אז לא, הסיפור הזה לא מדבר על בועה שהתנפצה, כי אתה לא מה
שחשבתי שאתה... הסיפור הזה נכתב כדי להזכיר לי כמה אני טיפשה
ולא אמיתית, כמו כולנו, אני חושבת...
חושבת יותר מדי.
ילד, סליחה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.