ביום מן הימים, ככל יום רגיל, שוטט לו איברהים ברחובותיה
השוממים של העיר בדרכו מן העבודה.

איברהים היה גבר צעיר שלא חסר לו כלום, הייתה לו אישה נפלאה
ולה היה נשוי במשך 5 שנים, בלי ילדים- למרות שניסה.
איברהים ואישתו חיו בבית מפואר וגדול ביפו, רק שניהם, הכלב וכל
הכסף הזה שאיברהים מרוויח. אללה יודע מאיפה.

באותו יום חזר איברהים מהעבודה ונישק את אישתו. הוא הביט
בשעון, השעה הייתה 1 בצהריים בדיוק.
בשעה 1:33 צלצל הטלפון בביתו של איברהים והוא ענה בקול רועד
"הלו? כן... מדבר איברהים..." זיעה קרה מילאה את פניו "אמרתי
לך לא להתקשר אליי יותר, עזוב אותי בשקט", צעק בערבית וסיים את
השיחה הוא חייך לאישתו וניסה להראות רגוע ככל האפשר "מי זה
היה?" שאלה אישתו " סתם טעות במספר".
הוא נכנס לחדרו ולבש את המעיל הגדול. כשיצא, נשק לאישתו "לאן
אתה הולך בשעה כזאת?" "אני מצטער", אמר וחיבק אותה. דמעות החלו
להציף את עיניו והוא יצא מהבית. איברהים התהלך שעות ארוכות
ברחובות יפו, שעת בין ערביים הגיעה. הוא הסתכל על השקיעה וצעד
בבטחה אל אחד הבניינים. "קומה 3 דירה 7 " שינן לעצמו. נשמעה
דפיקה- הדלת נפתחה, "איברהים מה אתה עושה פה?" שאל אותו חברו
לעבודה- משה, "משה רק באתי להגיד שאני מצטער", "זה בסדר" אמר
משה וטפח לו על הכתף. איברהים חייך ונעלם. כשעזב איברהים את
הבניין, הייתה כבר שעת ערב,"אין כמו יפו בלילות" חשב לעצמו.


הוא עבר על פני אנשים רבים בדרכו "אני מצטער גברת," "אני מצטער
אדוני", פלט מידי פעם לאנשים שעברו והמשיך בדרכו.
ילד קטן נתקל בו וביקש סליחה, "לא חמודי, אני אשם בוא אני אקנה
לך משהו טוב", הנה קח שוקולד. "יכולתי להיות אבא נהדר,מצטער
חמודי" חשב לעצמו. "ערבי מטונף, עזוב את הילד", נשמע קול צועק
והמון גדול החל להתקהל מסביב, ביניהם היה משה שהביט מסוקרן.
"אני מצטער משה" צעק איברהים.
"בשם אללה" צעק לפתע בערבית וקול נפץ גדול נשמע. הרחוב התמלא
בערימות של גופות ואיברים שונים ובכוחות גדולים של מד"א.


במהדורת חדשות מיוחדת של השעה 10 סיפר הכתב שזהו הפיגוע החמישי
שידעה העיר יפו מתחילת השנה.
צוותי הטלוויזיה החלו להתפזר וכך גם האנשים שבאו לצפות באירוע
ולנסות להגיע לטלוויזיה בתור עדי ראייה.
רק החברה קדישא נשארים ברחוב  ויעבדו עוד שעות רבות על איסוף
האיברים.  
אין כמו יפו בלילות