תחושה מעיקה עוטפת אותי, אני מרגישה פיזית שונה מלפני חמש
דקות, זו אותה תחושה שלי כילדה נוסעת בתוך רכבת הרים והבטן
שמתהפכת מחוסר אמונה שהכל יהיה בסדר... אני מרגישה מרחפת
ולאט לאט מאבדת שליטה על החיבור לאדמה.
אני מסתכלת למטה ומבחינה ברווח קטן שמפריד ביני לבין המציאות
הסטנדרטית שלי, אני נמצאת  במרחק של 3 ס"מ מהאדמה,3 ס"מ ואני
כבר נראית שונה.
אני מנסה לקפוץ! אולי אני אנחת לקרקע אבל כל קפיצה מרחיקה אותי
בס"מ נוסף, אני קצת מבוהלת אך מנסה לשמור על איפוק כלפיי
חוץ,בפנים כבר יודעת שהמצב בעייתי, 3 ס"מ מפרידים ביני לבין
האדמה ככה פתאום באמצע היום ואני רק בחורה סטנדרטית בת 18.
ואולי המצב בלתי הפיך ואני אשאר באויר עוד הרבה שנים?
ואולי תכף אפול חזרה לאדמה ככה בלי שאף אחד ישים לב ואז שוב
כולם יגידו שאני מפנטזת..
ואם זה לתמיד (רק נניח) אצטרך לשנות הכל, לקנות בית לאנשים
שכמה ס"מ מפרידים בינם לבין המציאות הסטנדרטית שלהם, ללכת עם
שמלות ארוכות ארוכות שמסתירות את כפות הרגליים ושתנשוב הרוח
בימים קרירים אפחיד (בטעות) את ילדי כל השכונה ואהיה למכשפה
השכונתית שמיתוסים רבים סופרו עליה-
אבל די סרטים פסיכוטיים מה אני עושה עכשיו?
נכון לרגע זה אנשים לא שמים לב למתרחש סביבם אבל אני לא רוצה
לחשוב על הרגע שייגלו, תתחיל פה היסטריה שלמה ואני בטח לא אוכל
להרגיעם, ומה עם ההורים שלי והחנוך הספרטני של אבא,לא חבל?
אמא בטח תגיד שזה פגם אסטתי קטן ואם לא הייתי אומרת לה היא לא
הייתה שמה לב, אבא ייעקם קצת את האף וייתיסר מבפנים, גם אמא
תתייסר מבפנים.
אחי הקטן יעמיד פנים כאילו "עסקים כרגיל" אבל מבפנים הוא יהיה
עצוב נורא ובטח יקדיש למצב שלי את כל שיני החלב הראשונות
שייפלו לו למשאלה מתחת לכרית.
ומה עם גברים? אני בסך הכל בת 18 מי יירצה בחורה בת 18 שכמה
סנטימטרים מפרידים בינה לבין האדמה?

אוליי פשוט אצטרף לנאס"א ואמצע לי שם אסטרונאוט יהודי טוב,
אוליי לו לא יהיה אכפת שאני כבר לא חלק מהמציאות הסטנדרטית על
פניי כדוה"א.

יש פה רעש... מ-י-ש-ה-ו?
קורה פה משהו האדמה זזה, יש פה רעידת אדמה חזקה... הקולות, יש
פה הרבה קולות כולם צועקים אבל לא בגללי, זאת לא אני, יש פה
באלגן שלם ואני ממרומי הסנטימטרים שלי לא נוגעת בזה באף צורה,
אני שוב מנסה לקפוץ במטרה לנחות באדמה ולעזור לכולם אבל כל
קפיצה כזאת מוסיפה לי  סנטימטר נוסף שהופך את המצב יותר קשה
ואת העולם ליותר רחוק, אני קופצת וקופצת והעולם לא איתי, אני
ממשיכה לנסות אבל כל קפיצה כזאת מגדילה את הפער בהרבה יותר
מסתם סנטימטר.

הרעש מתחיל להתעמעם.

כולם נראים כל כך קטנים ורק אני בגודל טבעי נשאבת למקום אחר
אנשים קטנים מתחילים לנופף לי מלמטה אני מנסה לקלוט את ההבעה
על פניהם, הם לא נראים לי מחייכים, גם אני לא.

אולי אמצע את כל בלוני ההליום שאבדו לי בגיל ארבע
ואולי את סבא.