הערה: כל הדמויות הן דמיוניות לחלוטין. הקשר בינן לבין המציאות
רופף, ואין להסיק מהן על חייו של אף אחד, מלבד בהקשר האמנותי.
יאיא.
19/1/2002

אני אצל עודד בבית. אני בן 17, ואנחנו יושבים מול המחשב,
משחקים במחשב החדש. "ומה דעתך על מינה", אני שואל אותו. אני
מקווה שהוא יסכים איתי שהיא אחת מהנשים הנפלאות ביותר בעולם.
"פוסטמה" הוא אומר בביטול. "כל הקיבוץ מציץ לה ולנמרוד".
המילים מכות אותי בהלם מוחלט. "מה היא ונמרוד עושים?" אני
שואל. "מזדיינים כמו שפנים, כמובן. אפילו אני ראיתי".
"מופקרת" אני חושב לעצמי. "מה היא שוכבת לי".
"היא בלתי נסבלת" אני פוסק. "סתם מכוערת אחת".
אני יוצא מביתו של עודד בתחושה כבדה בבטן. איך היא מעיזה לעשות
לי את זה? אני מביט אל השדות, ושומע זמזום. הפעם אני מזהה
בדיוק מה הוא אומר. "אני כועס". אני פונה אליו וצועק "מי אתה?"
אבל קול צרצור עצבני מתגבר על קולי וסוחף אותי לכיוון לא
ידוע.

הרמתי את ראשי בבהלה. השעון צלצל ללא הפוגה. כיביתי אותו,
והסתובבתי בחדר, נסער. "לפחות ישנתי כמו שצריך" חשבתי לי,
ונכנסתי למקלחת. יום חדש לפני. יום לימודים ארוך.
במכללה חיכה לי עודד, כמו שחיכה לי מאז אותם ימים.
"חלמתי עליך" סיפרתי לו.
הוא המשיך להישען על הקיר, כאילו איננו שומע אותי.
"עודד, משהו מטריד אותך?"
הוא פנה אלי. עיניו היו רטובות מדמעות. "למה אני כועס עליה כל
הזמן?"
"על מי?"
"על עדי. כמה זמן רציתי שמישהי תאהב אותי כמו עדי, ואני שוב
מחרבש הכל."
חיבתי אותו. תמיד תהיתי איך זה שאני יכול לעשות, כל כך הרבה
למען הזוגיות של אחרים, ואני אף פעם לא מצליח לעשות את זה
בשביל הזוגיות שלי".
"די, עודד. אל תבכה".
"זה אני דפוק" הוא בכה לי. "אני כזה, ואני אשאר כזה."
הדברים האלה הכעיסו אותי.
"בוא, נשב ונדבר" אמרתי לו. "יש לי סיפור לספר לך".

כשהייתי בן 15, סיפרתי לעודד שאני רוצה להתאבד. עד אותו היום,
עודד לא ידע כמה רציני היה העניין. כשישבנו שם  - סיפרתי לעודד
כיצד הפכתי להיות אני.
יום אחד, החליטו לסלק אותי מלימודי המחשבים. זה היה הכישלון
האחרון בשרשרת הכישלונות שלי. אני הייתי אדם אומלל, שונא אדם,
לא נחמד וכל דבר רע שניתן להעלות על הדעת. החלטתי, להשמיד את
החיים שלי סופית, לקראת ההתאבדות הגדולה, בה אכתוב מכתב שיסביר
לעולם בדיוק איך הפכתי לכזה, וממה להימנע כדי ליצור עוד אחד
כמוני. בחרתי ציור כמקצוע בגרות ראשי, כדי להיכשל את המפואר
שבכשלונותי. כבר יום אחר כך, הופעתי בכיתתה של אופק, המורה
לציור, ששלחה אותי להעתיק דיוקן. לאחר שעה מאמץ, הוצאתי תחת
ידי, העתק עלוב של פני אישה. היא ניגשה אלי, והורתה לי "כשאתה
מצייר שיער, אל תמלא סתם את השטח. צייר שערה, שערה. את האף
תצייר על פי הדגם בחוברת הזו. ותתחיל להתאפס על עצמך."
מוזר ככל שזה ישמע, בסוף היום היה לי ציור ראוי. לכשעצמו, הדבר
לא הפריע לי. אני רציתי להרוג את עצמי עוד באותו היום. עליתי
על מרפסת הבית, והבטתי אל המדרכה אליה אני עוד לזרוק את עצמי.
"כשאתם תקראו את המכתב הזה, אני כבר לא אהיה כאן יותר. הפכתם
אותי לאדם הכי מריר שיש בעולם, וכולי תקווה שלא תוכלו לחיות עם
עצמכם..."
עצרתי את העט. לא נכון. זה לא שהם הפכו אותי למריר. אני
התייחסתי לאנשים בצורה מרירה, ולכן הייתי מריר. מחקתי את
השורות האחרונות.
"אתם שהקלתם על דרכי להפוך למריר..."
ובכן, זה גם לא נכון. היו דברים רבים שהובילו אותי למתיקות.
מדוע נכנעתי דווקא למרירות? למה נכנעתי דווקא לדיכוי של אימא,
כשיכולתי להקשיב למחמאות של סבתא? מחקתי את השורות.
"אני הורג את עצמי, משום שאני אדם נורא, ואי אפשר להשתנות בבת
אחת..."
אבל גם זה לא נכון. כל מה שנדרש ממני כדי לצייר כמו פיקאסו,
הוא להזיז את המכחול כמו פיקאסו. כל מה שנדרש ממני כדי להיות
נחמד, זה להיות נחמד. לעזאזל. אני חייב להשאיר מכתב התאבדות
ראוי, אבל אני לא מצליח להסביר למה אני הורג את עצמי.
הנחתי את הדף, והבטתי אל הרצפה שעליה הייתי אמור להתרסק. "אולי
אני אצייר כמו פיקאסו?" שאלתי את עצמי. "אולי אני יכול פשוט
לשנות את עצמי, במקום להרוג את עצמי."
ירדתי מעליית הגג עם החלטה - אני מעכשיו אדם נחמד ולבבי.
אומנם, רעיון אבוד מראש, הרי כל ספרי הפסיכולוגיה שלי הסבירו
לי יפה, שבן אדם לא יכול לשנות את עולמו ביום אחד.
מאז אני לא קורא יותר ספרי פסיכולוגיה.

עודד חייך אלי. "אתה לא חושב שזה רציני" אמר לי "אתה לא חושב
שאני יכול להיעשות רגוע אם אני רק אחליט."
"ובכן, גם להיות נחמד לא היה קל במיוחד." עניתי לו.
הוא עזב את השולחן. "יש לי שיעור", הוא אמר לי. בעוד הוא הולך
משהו שקעתי במחשבה "מדוע הוא איננו יכול להיות חופשי כמוני?"
עודד הסתובב אלי ושאל: "תגיד - אז מאותו היום, לא היה לך יום
עצוב אחד. כאילו - לא יום עצוב באמת".
חייכתי אליו. "אתה תאחר לשיעור."
הוא סגר את הדלת, ואני עצמתי את עיני, בניסיון לחמוק מן
הדמעות.

אני הולך אל ביתי, נסער מסיפורו של עודד. מינה שוכבת עם נמרוד?
בגילה? אבל היא הייתה צריכה להיות שלי. כמו שהיא הייתה בכל
לילה, בחלומי הורוד. אני נכנס אל הבית, וחולף על פני אבא בלי
להגיד אפילו שלום. "אני רוצה לרצוח את נמרוד." אני ממלמל שוב
ושוב. אבל הוא לא אשם. אני אשם.
אם רק הייתי מבין את מה שהבנתי באותו הלילה על הגג כמה שנים
מוקדם יותר. אם לא הייתי מסתובב 15 שנה כמו זומבי, אלא עושה
משהו עם החיים המחורבנים האלה...
ברדיו, חנה לאסלו שרה על טינטן. אבל לי אין חבר קטן, שעוזר
מפריע בשיעורים. לי יש אוייב בתוך הנפש. לי יש ילד שנכנע ללחץ
של אימא, לבוז של המורים, ללחץ החברתי, לחלומות של אנשים
אחרים. אני זורק את הכרית, טורק את דלת חדרי, ודופק על הקיר,
כדי להפיג את הזעם, והוא לא יוצא.
"יאיר!!!" אני שומע קול מבחוץ "זה שאתה עצבני זה לא אומר שכל
הבית צריך לסבול!!!"
אימא. אני שונא את האישה הזו כל כך. אולי אני אצא לשדות, וארץ
קצת? אולי אלך לזרוק את עצמי מהגג כמו שתכננתי לעשות בגיל 15?
לפתע אני מבחין בנייר ריק על השולחן. והוא מבקש שאני אשים שם
את הזעם שלי.
אני מתיישב וכותב את המילים.
הוא
---
והוא ישן במיטתי
והוא לובש את בגדי...