בסביבות גיל 14 חלה נקודת מפנה בחיים שלי. כן, כן, אותה נקודה
שכתבתי עליה כאן, שהיא משנה אותך ואת תפיסת המציאות שלך לגבי
העולם ולגבי עצמך. ועם נקודת המפנה, באו גם החלומות. התקוות.
הפנטזיות. הדמיון. הרצון. הדחף. המציאות שטופחת במהרה על הכל.
הכאב. ההתפכחות. האשליה שנקברה.
אשליות? הדבר האהוב עליי. כל החיים שלנו, תתפלאו או לא, בנוים
על אשליות. מי כאן באמת רוצה להגיד לי שמאז ומתמיד הוא היה
בנאדם ריאליסטי ומאד מאד מחובר למציאות ולמה שבאמת קורה סביבו
ובעולם? מי פה באמת מעיז לקום ולומר שבחיים לא הייתה לו אשלייה
אחת,
חלום אחד לשנות משהו שקרה, לדמיין משהו  לפי איך שא-ת-ה היית
רוצה שזה יקרה? אין מישהו שהוא ריאליסטי לגמרי. יש אנשים
המגדירים עצמם כריאליסטים. שתפיסת החיים שלהם ריאליסטית.
אוקיי, אני נותנת להם את כל הכבוד המגיע להם, ויש לי הרבה כבוד
אליהם.
אחד מידידיי הטובים הוא ריאליסט. אבל ריאליסט עד הסוף? לא. אין
דבר כזה ולא יהיה דבר כזה.
גם לו יש דברים שבמוח הוא נותן להם תסריט אחר לגמרי. תסריט
שהוא בחר, שהוא רוצה, שהוא חולם עליו, שהוא מקווה שיהיה. אז
להיות ריאליסטי אפשר להיות, עובדה. אבל ריאליסטי עד הסוף? עוד
אשלייה.
השאלה היא, איך כל אחד בוחר להגדיר עצמו. תתפלאו לדעת(ושוב-או
שלא), שלכל אחד מאתנו יש עולם פרטי משלו, אך ורק שלו. שם
נמצאים כל התקוות, החלומות, הבדידות, הרגשות, הרצונות הכי
כמוסים, הפיתוים, הכל. משם בעצם מתפתחת האשלייה. וכאן שוב אני
אכניס את הקטע של איך בנאדם מגדיר את עצמו, או בעצם עליי
לומר-עד כמה כל בנאדם מערבב את העולם הפרטי שלו עם המציאות כפי
שהיא. שוב-כפי שהיא! ולא כפי שאנחנו רוצים לראות אותה
דרך עיני האשלייה החביבה. אתם יודעים מה הכי כואב? להתעורר
בוקר אחד ולהבין שכל מה שרצית, שחלמת, שקיווית,  שכל האשליות
שלך נעלמו. הכי כואב זה להתפכח. להתעורר מהאשלייה ולהבין
שהאשלייה נקברה. ע"י מי? ע"י המציאות.
אני לא יכולה להגיד לכם עכשיו איך תגדירו את עצמכם. אין לי שום
זכות שבעולם לעשות את זה,
ובכלל - כל בנאדם הוא שונה. אפילו אם נראה לפעמים שלא...דווקא
כן. בהרבה מקרים.
אני רק יודעת להגיד לכם שהחיים הם רצף אחד גדול של אשליות.
ואשליות, בסופו של דבר,
במוקדם או במאוחר, תמיד נקברות. אבל אשליות זה כמו אהבה. תמיד
באה לך אשלייה חדשה.