הוא בא לקחת אותי ממנה, איפה שהיה לי נעים ובטוח. הנוכחות שלו
בילגנה את כל הסדר בדירה. פתאום בתוך הבועה היה עוד מישהו.
מישהו שנראה נפלא וניסה להשתלב בשיחה, בהצלחה חלקית בלבד. הוא
תפס את המקום שלה, והשתלט כאילו הכל שלו. היד שלו מצאה את
הקרסול שלי, מעניין אם הורדתי שערות באופן מספיק יסודי. כשהוא
לא שם לב העברתי ויש על הרגל, חלקה; יופי, זה בסדר. אחר כך היד
שלו מצאה את שלי, יש לו ידיים יפות, אני אוהבת בנים עם ידיים
יפות. כולו יפה. שתינו דיברנו, הוא נרדם. זה היה חמוד, איש
יושב על ספה לא שלו, ישן. לרגע נוצר מעטה של זוגיות מזויפת.
זוגיות מזויפת עדיפה על העדר זוגיות?
הוא לא הפריע לנעימות שלי אתה, אבל זה לא היה אותו דבר. הערתי
אותו, הלכנו.
בעצם אין לאן ללכת, כמו הומלסים אנחנו מסתובבים ברחוב, התשוקה
מעצבנת אותי. הידיעה שאין איפה לממש אותה. "באוטו?" "כן, בואי
ניסע למקום שקט" "אבל מאז גיל 16 לא עשיתי את זה באוטו",
מחייך.
האוטו שלי קטן ולבן. מגרש מרוחק כזה, ריק. כמה זמן עבר מאז
שעשיתי את זה עם עמיר צוריאל בפיאסטה הישנה שלי, שגם הייתה
לבנה וקטנה? ועמיר היה מטר ותשעים. דווקא הסתדרנו. אח"כ הוא
נהייה לי לא בנוי לקשר. מעניין מה אתו. אבל עכשיו זה לא עמיר,
עכשיו זה הוא. אין לי מושג למה הוא בנוי ולמה הוא לא בנוי.
הוא מחייך אלי. הרבה יותר נוח לו עם סקס מאשר לי. אני לא אוהבת
לדבר על סקס תוך כדי, זה מביך אותי. אותו זה לא מביך בכלל. "מה
את רוצה שאני אעשה?" אני רוצה שלא תשאל, שתיתן לגוף שלי להגיד
לך מה שהוא רוצה, אל תערבו אותי בעניין בכלל, הגוף שלי הרבה
יותר ברור ממני.
אנחנו עוברים למושב האחורי. צפוף נורא וחם. אדים מכסים את
החלונות מבפנים. נוצר עולם קטן שאף אחד לא יכול להציץ אליו.
נעים לי. אני יושבת עליו, הוא נושם אותי. מתנשקים. כיף להתנשק
אתו, נשיקות איטיות כאלה, עצלות. השפתיים שלו נעימות לי.
מעניין אם הבושם שלי נעים לו. מעניין מתי דברים כאלה יפסיקו
להטריד אותי. "את רוצה שאני אלקק לך את השדיים?" "אני רוצה שלא
תשאל שאלות". אני מורידה משקפיים, עכשיו העולם הקטן מעורפל
מבחוץ ומבפנים. הוא מפשיט אותי, מסתכל. אני אוהבת את הבחינה
שלו. אוהבת את הגוף שלי. כנראה גם הוא אוהב. הוא יודע לגעת.
תמיד אצל בנים שיודעים לגעת בא לי ללכת לאלה שהיו שם לפני
ולהודות להן על שהכינו אותם כל כך טוב בשבילי.
הוא מלקק לעצמו את האצבע ואני יודעת שאין צורך. הגוף הזה,
שמיני הרבה יותר ממני כבר מוכן. עכשיו הוא מתפשט. איזה עונג
הגוף שלו. כמה יופי. העור שלו לח, חמים. חלק חוץ מאיפה שלא.
מושלם. אני מלטפת אותו, הכל בדיוק במקום, שרירים ארוכים,
מתוחים. כמה נדירה השלמות הזאת. "אל תשמין אף פעם" "זה יבוא"
"לא". לא עומד לו כל כך. אוי נו, זה עושה אותי קצת חסרת
ביטחון. אני מוצצת לו. הוא לא מתבייש לדחוף אותי קצת. התובענות
הזאת מחרמנת אותי. עומד ועומד, אחד אפס לכוחותינו.
אני עליו. מושלם מושלם מושלם מושלם. זה בדיוק זה. מושלם. והוא
יודע. אבל לא מצליח לי לגמור כשאני למעלה ובאוטו המחורבן הזה
אי אפשר להסתדר הפוך. אני נאנקת בתסכול, אבל אי אפשר. אוף, אוף
לגמרי. "אז שניה, תישעני על המושב הקדמי, הפוך, יסתדר יותר
טוב". שוב מושלם לי. אבל הוא גומר. הללו? ככה? ומה אתי? מה
קורה פה?
במקרה יש באוטו הקטן והלבן נייר טואלט, מזל. מעניין איך הוא
הגיע לשם. הוא מתנגב וגם אני. ועוד טישיו. יש קשר בין הכמות
לתדירות שבה הם מביאים ביד? ומה הכמות המופרזת הזאת שהוא
השפריץ אומרת על תדירות חיי המין שלו עם עצמו?
אני נשענת לאחור, קצת מאוכזבת. אבל אז היד שלו מוצאת את דרכה
לתוכי, להמשיך את העבודה שהזין התחיל. נעים מאוד. אני גם נוגעת
בי, ובאותה יכולת הקשבה ששמתי לב אליה כבר בפעם הקודמת הוא
מבין איך הוא אמור לגעת. הראש שלי מתנתק, אני מריצה את הפנטזיה
האהובה עלי השבוע. פתאום זה מתחיל להתרכז, להפוך ליותר ויותר
דחוס. עוד קצת, עוד טיפה. לא לא לא, עוד לא. כן. אני מתפוצצת
למיליוני חתיכות קטנטנות של תענוג מרוכז וכל תא שלי מתפוצץ
למיליוני חתיכות קטנות של תענוג מרוכז וזה בחיים לא ייגמר שלא
ייגמר בכלל אף פעם לא יכול להיות שזה כל כך טוב. אני צוחקת. גם
הוא. כשהוא גורם לי להתפוצץ למיליוני חתיכות של תענוג מרוכז
הוא גאה בעצמו כמו כשאני עושה לו את זה? בתנועות אצבע הוא
מוציא ממני עוד רעד ועוד אחד ואחר כך זה נגמר.
עכשיו צריך לנסוע לאוטו שלו. נפרדים במבוכה.
מעניין מה קורה עם שחר. אני מתגעגעת אליו.