אני אוהבת שנשארים עלי סימנים אחרי סקס. סימן כחלחל בירך שנעשה
ברגע של אבדן חושים, נשיכה בכתף או חבורונת בשד, אוי הוואקום,
הוואקום. אני אוהבת את הסימנים האלה רק במקומות בהם המראה, אני
והאיש שעשה אותם יכולים לראות. הם לא נועדו לכולם, שלי, שלי
ורק שלי.
כשאני מתפשטת, למחרת ורואה, זה מחזיר אותי לאותו רגע בו זה
נעשה. ואז ההתכווצות הזאת בבטן? כשנזכרים בעונג ההוא? אוף...
עכשיו יש לי כזה על הירך. אתמול הוא נסחף קצת. היינו שנינו
שיכורים מאוד ומסוממים מעט. המין תמיד יותר טוב כשיש תירוץ
להתנהג בצורה לא תרבותית. כבר כשיצאנו מהפאב הוא הצמיד ביותר
כוח, התחמקתי בצחקוק נבוך, אבל הוא לא נתן לי. "בואי נלך לשם"
"אבל יכולים לראות אותנו, אולי נחכה עד הבית?" "שום בית עכשיו"
חצר אחורית. ההרגשה סליזית, כמו זונה בחמישים שקל. מגרה  נורא.
ניסיון אחרון לשמור על מראית עין של מהוגנות, "נו, די", הרוכסן
שלו כבר פתוח, הידיים שלו בשיער שלי, מכוון אותי. בדרך כלל הוא
לא מעיז לעשות את זה. בדרך כלל אני לא מוצצת לו ככה. בדרך כלל
אני לא בולעת. עכשיו שנינו לחוצים להגיע הביתה. בחדר המדרגות
אני בלי חולצה, כשאנחנו בחדר שלו אני כבר ערומה לגמרי, כן
שותף, לא שותף, למי אכפת? "היי, בוביק, שנייה, תן לי ללכת
להתקלח, היה יום ארוך", אבל אני כבר על המיטה והראש שלו בין
הרגליים שלי. סוגרת את הרגליים סביבו, תופסת לו את הראש. הוא
באמת צריך להסתפר כבר, אני חושבת שבשלב הזה הסימן נעשה. לא
רוצה לגמור ולא רוצה לגמור, אבל לכוס רצון משלו. זה אף פעם לא
זה, ליקוקים ליקוקים, לא הדבר האמיתי. מושכת אותו אלי, הוא
עסוק בשלו, שבעצם שלי, אוכל אותי כאילו זה פאקינג סושי, מעניין
למה דווקא דימוי דגי קפץ לי עכשיו. אחרי שאני גומרת בפעם
הראשונה אני מתחילה לגמור ברצף. הוא מכיר את הטריק הזה ועכשיו
אני שלו עד שאני אבקש שהוא יפסיק. וזה עדיין לא הדבר האמיתי.
נראה לי שרק משיכה באוזן תעזור כאן, זה משעשע אותו. יש לו דרך
כזאת להידחק לתוכי all the way, כאילו כל היקום מתרכז רק בי.
לא יכול להיות שזה קורה כל כך מהר. צועקת, בד"כ הוא משתיק,
שהשותף לא ישמע, לא הפעם. מחר אני אצטרך משקפי שמש וכובע כדי
לצאת מהבית. גומר שניה אחרי, רטוב מזיעה. טוב שאני לא בן, למי
יש כוח לעבוד כל כך קשה? ריח החרובים של השפיך. היום לא צריך
להביא טישו, נעים לי להרגיש את זה זולג.
לישון.