לכל אחד יש חבר דמיוני שבא אליו ומשוחח אתו כשהוא עצוב.
לחבר הדמיוני שלי קוראים יוסף והוא בא אלי כשאני לא בטוח. הוא
אדום ועגול ושט על הרצפה, לפעמים הוא נראה כמוני ,אם הייתי
שלד. הוא בא אליי ומספר לי שכל החברים שלי שונאים אותי, שאופיר
החבר הכי טוב שלי לא שוכב עכשיו בבית עם חום 40 מעלות, אלא
עושה מסיבה ענקית עם כל הכיתה, ורק אותי הוא לא מזמין, כי כולם
שונאים אותי. החבר הדמיוני שלי מופיע לפעמים כשאני במקלחת. הוא
אומר לי שמציצים לי אנשים ומצלמים אותי לאתר פורנו, בלי הראש.
הוא בא אלי בלילה ואומר שכל המשפחה שלי רוצה למכור אותי, כדי
שיהיה להם כסף לאוכל איטלקי. הוא בא ולוחש, שהאיש שזרק עכשיו
לבנה באוויר, עשה את זה בשביל שזה יפגע בי, ואני לא אהיה קיים
יותר. הוא בא ואמר לי שאני איוב, ושאלוהים בחר בי בשביל לפגוע
בי ולראות מתי נמאס לי. אני והחבר הדמיוני שלי מסתדרים מעולה.
הוא אומר לי שאני לא צריך לסמוך על אף אחד, שאני צריך לעזוב את
כולם ולהישאר אתו, כי הוא היחידי שיקבל אותי. יש לי גם חברה
דמיונית, שאני שוכב אתה, והיא מעודדת אותי ומספקת לי חום. היא
נראית כמוני רק עם גוף של אשה, ודמעות בלתי מחיקות על העיניים.
היא תמיד אומרת לי: "אתה אפס, כולם שונאים אותך", ואני מרגיש
חום. היא אומרת לי," יום אחד , כשתמות, כולם ירחמו עליך,
ויתעצבו, על הילד הצנום, מת"א, שלא הגיע לו למות, ואתה תצחק
מלמעלה על החארות האלה, תעשה להם סיוטים בלילה!" "ואז" מוסיף
יוסף בחיוך מר, "כולם יתחילו לצחוק"  "ואז יהיו להם ייסורי
מצפון, שהם צחקו" והם מתחילים להתווכח, החברים הדמיוניים שלי.
וזה עובר למכות, אבל הם לא מרביצים אחד לשני כי הם לא מרביצים
לאנשים דמיוניים, הם מרביצים לי וזה מכאיב להם. והם מרביצים
יותר חזק, ואני מתייפח, והם לא מפסיקים, ואני מלטף את עצמי
בכאב, וממרר בבכי, ושני החברים הדמיוניים כבר לא מרביצים לי,
הם מחייכים, והחיוך הזה שורף לי את העור, זהו. הם הלכו. עכשיו
אני שוכב ומסתכל למעלה, אל אל הבוץ שנופל והאנשים שבוכים.
שיקרתם לי חברים,  אף אחד לא צוחק, הם רק מסתכלים ושותקים.
איפה אתם חברים, תחזרו לפה, אני צריך אתכם!!!