תמיד אחרי שאני ועליזה שוכבים אנחנו שותים תה. לא סתם תה רגיל,
תה אנגלי. עוד לפני שאנחנו נכנסים למיטה היא מכינה קומקום גדול
מלא בתה מיובא מאנגליה ומציבה אותו על מגש מכסף. מסביב לקומקום
היא מסדרת באלגנטיות את ספלי החרסינה העדינים, קומקומון עם חלב
וכלי מיוחד שמכיל את אותן קוביות סוכר סימטריות להפליא. אני
מביט בה מניחה באיטיות את המגש על שידת הלילה ונכנסת למיטה.
היא מחבקת אותי, אני נצמד אליה ואנחנו מתחילים להתעלס. אחרי
כמה דקות אני כבר בתוכה והיא מעיפה מבט בשעון שעל הקיר ומזכירה
לי להזדרז כי "...התה כבר מתקרר". אני ממהר לגמור והיא ממהרת
לצאת מהמיטה. היא ניגשת לשידה, מרימה את המגש ומעבירה אותו
למרכז המיטה. היא מחלקת את הכוסות בקול רם, "אחד לי, אחד לך,
אחד לכובען המשוגע...". היא מוזגת את התה בזהירות ושואלת אותי
בנימוס "כמה קוביות?" כשהיא שואלת את זה, זה תמיד קצת מרגיז
אותי. אני חושב שאחרי שנה שאנחנו ביחד, היא כבר צריכה לזכור
כמה קוביות סוכר אני אוהב בתה שלי. אבל מה לעשות  שעליזה באה
מאנגליה ושם מוציאים אנשים להורג אם הם שמים לחברים שלהם
קוביות סוכר בתה על דעת עצמם, אז אני תמיד מחייך ועונה "שתיים
בבקשה."

תמיד בזמן שאני ועליזה שותים את התה היא שואלת אותי, "נו, אז
איך?" "למה את מתכוונת", אני שואל, "לתה או לזיון?" "משגל",
היא מתקנת אותי, "אני מתכוונת למשגל." "מצוין", אני עונה וזורק
חיוך קטן לעברה. היא מחייכת בחזרה בפה מלא שיניים לבנות. כל כך
לבנות שאחת מהן, ממש בפנית הפה, מנצנצת. "עליזה?" אני שואל.
"מה" היא עונה, מיד אחרי שהיא מסיימת ללגום את התה. "למה הוא
תמיד צריך לעמוד שם בפינה, עם השעון ביד ולהסתכל עלינו?", אני
אומר ומצביע על ארנב לבן בגובה מטר עשרים עם שעון כיס אנגלי
ביד לבוש בגדי אדם, "אני מרגיש כאילו מודדים לי זמן. זה יותר
מדי מלחיץ." "אתה עוד פעם ממציא סיפורים כדי לכסות על השפיכה
המוקדמת שלך", היא עונה בטון מעליב ומתחילה לסדר את הכל בחזרה
על המגש. שתיקה. אני מסתכל עליה מעמיסה את המגש. היא עצבנית,
אני יודע. "עליזה, לא התכוונתי, בסדר?" אני אומר בשקט. "אתה
יודע טוב מאוד שאני חייבת לרדוף אחריו כדי שיוביל אותי לארץ
הפלאות" היא מתפרצת עלי, "איך אתה חושב שאני אגיע לשם בלעדיו?
עם מפה?" אז היא משתתקת ורק נועצת בי מבטים מזלזלים מדי פעם.
אני נשכב במיטה ונרדם.

אני ועליזה כבר לא שוכבים. כמה חודשים אחר כך חזרתי יום אחד
לדירה ומצאתי מכתב על המקרר. במכתב היא כתבה שנמאס לה ממני
ושהיא חוזרת לארץ הפלאות כדי להתחתן עם הארנב. היא גם סיפרה
כמה היא מתגעגת למשחקי הקרוקט על הדשא המלכותי בחצר הארמון
ושאני לא אדאג אם היא לא מתקשרת כי אין טלפונים בארץ הפלאות.
ב"נ.ב." היא השאירה מרשם לתה אנגלי.