אני חולם שהטלפון בבית שלי מצלצל ובצד השני של הקו נמצאת
התחקירנית של דן שילון. "שלום", היא אומרת לי, "הייתי רוצה
להזמין אותך להתארח בתוכנית של דן שילון". אני חולם שאני ממש
מופתע ושאין לי מושג למה הם בכלל רוצים אותי בתוכנית.
התחקירנית נותנת לי את מספר הפלאפון שלה ואנחנו קובעים להיפגש
למחרת בבית קפה פינתי בשינקין. אני חולם שכל הלילה אני לא נרדם
מרוב התרגשות. אבל זו לא רק התרגשות. יש משהו אחר שמטריד אותי.
למה הם רוצים אותי בתוכנית? אולי הם טעו בבן אדם? איזו פדיחה
זו תהיה כשבאמצע התוכנית דן שילון יפנה אלי וישאל למה החלטתי
לעבור ניתוח לשינוי מין. מה אני אגיד לבן אדם, "דן, אתה טועה"?
או אולי אני אעמיד פנים ואצא איתו גבר?

אני חולם שלמחרת אני פוגש את התחקירנית בשינקין. היא אישה
צעירה. גג עשרים וחמש. שיער ג'ינג'י מתולתל. עיניים גדולות
וירוקות ואף קטן וסולד, שאולי עבר תחת סכין מנתח פלסטי. את
הגוף שלה היא מסווה בבגדים רחבים וזרוקים, כאלה שנשים לובשות
כשהן בהריון. "היא מאוד מקצועית", אני חושב לעצמי, "לא מנסה
למשוך תשומת לב לגוף אלא דווקא לפנים". אבל בדיוק המחשבה הזאת
גורמת לי לנסות לדמיין איך הגוף שלה נראה מתחת ומה שאני רואה,
מוצא חן בעיני. אני מתחיל לפנטז שאנחנו קמים מהשולחן ונכנסים
לשירותים. אנחנו מתנפלים אחד על בתאווה ומתחילים לקרוע מעלינו
את הבגדים. היא יורדת על הברכיים, פותחת לי את החגורה, קורעת
את כל הכפתורים של הגינס ושואלת "מה בשבילך אדוני?" "מה?!" אני
שואל בבהלה. מלצרית תימניה עומדת ליד השולחן שלנו, מסתכלת עלי
במבט תוהה ושואלת "מה תרצה להזמין, אדוני?" "מממ...כן...אני
אקח הפוך" אני עונה, עדין לא בטוח איך הגעתי מהשירותים לשולחן
ואיך אנחנו פתאום לבושים. "הפוך אחד" המלצרית חוזרת "ומה
בשבילך?" "תה קמומיל, בבקשה" עונה התחקירנית.  השיחה עם
התחקירנית לא לוקחת הרבה זמן. היא רק מאמתת את הפרטים שכבר
ידועים לה ונותנת לי הזמנת אח"מ לתוכנית. "עם זה", היא אומרת,
"אתה נכנס מאחורי הקלעים ושם אני כבר אדאג לך". "מממ..או.קיי",
אני עונה. אנחנו מחייכים חיוך מזויף אחד לשני  והיא אומרת שהיא
מאוד ממהרת וחייבת לרוץ. אנחנו קמים ולוחצים ידיים, היא משאירה
חמישים שקל על השולחן ומתחילה להתרחק. פתאום אני נזכר שלא
שאלתי אותה בכלל למה הזמינו אותי לתוכנית ואני צועק "היי! את
יודעת למה בכלל אני מוזמן לתוכנית?" היא לא עונה, היא רחוקה
מדי.

אני חולם שאני יושב על כסא במעגל של דן שילון והתזמורת מתחילה
לנגן את מוסיקת הפתיחה. הלב שלי דופק בקצב מטורף. הידיים שלי
מזיעות. הפרפרים בבטן שלי כבר מזמן הפכו לעטלפים והם קורעים לי
את הבטן מבפנים. אני חייב ללכת לשירותים. מה עושים?! התוכנית
כבר התחילה...עוד רגע אני מתעלף. מחסור אונים אני מתחיל להסתכל
על האורחים האחרים. יש חבר כנסת שאני לא מזהה. יש בחורה יפה
ששמו עליה פיאה ומשקפי שמש. יש גבר שמחזיק נחש ענק על הצוואר.
יש ילדה קטנה עם כינור. יש בחור שאני מזהה מהפוסטרים בתחנה
המרכזית הישנה. אני חושב שהוא זמר מזרחי. ויש אותי. התזמורת
מסיימת לנגן ואחריה מחיאות הכפיים. המצלמה מתמקדת בדן שילון
והוא מתחיל להציג את האורחים. זה מזכיר קצת את המשחק הזה בגן
,כשהגננת הייתה מוסרת לך כדור גומי מאפאנן והיית צריך להגיד את
השם שלך ומאיפה אתה ומה אתה הכי אוהב לעשות בעולם. ואז המצלמה
מגיעה אלי. "סופר ומשורר", דן מתחיל להציג אותי, "שנמצא איתנו
כאן הערב בזכות הסיפור שהוא כותב על עצמו מתארח בתוכנית שלי".
רחש מחיאות כפיים קטן והמצלמה עוברת הלאה.

כשדן מסיים להציג את כל האורחים, יוצאים להפסקת פרסומות. להקת
מאפרות מסתערת על דן ומתחילה למרוח אותה בפודרה. אני מנצל את
האנרכיה ומתקרב למעגל המאפרות. קצת קשה לראות משהו בתוך ענן
הפודרה הלבן שאופף את דן אז אני שואל בהססנות "דן?" "כן" עונה
לי הקול הרדיופוני מתוך הענן הלבן. "למה התכוונת כשהצגת אותי?"
אני שואל. "עוד לא הבנת", הוא עונה, "שזה החלום שלך. אתה מחליט
מה קורה בו". אחרי שהוא אומר לי את זה אני מרגיש קצת מטומטם,
הרי הייתי צריך לדעת את זה. זה בכל זאת החלום שלי. הפסקת
הפרסומות נגמרת והתוכנית ממשיכה. דן מתחיל לשאול את חבר הכנסת
כל מיני שאלות מעמיקות על נסיגה מרמת הגולן ואחוז הפעימה
בשטחים. אני בינתים  מתחיל להשתעמם. אז אני נזכר שזה החלום שלי
ואם אני רוצה שהוא יהיה יותר מעניין אז הוא יהיה יותר מעניין.
אני חולם שדן שואל את חבר הכנסת מה הוא חושב על עדות המזרח
וחבר הכנסת מתחיל להזיע מתחת לחולצה. חבר הכנסת אומר את האמת,
"רוב האסירים בבתי הכלא הם מעדות המזרח. הם הטפילים של החברה".
שקט בקהל ואז הבחור מהפוסטרים של התחנה המרכזית קם מהכסא, שולף
סכין ודוקר את חבר הכנסת. הקהל מתחיל להשתולל והמצלמה עושה
קלוז אפ על דן שילון. הוא המום. הבלורית שלו החליקה לאמצע המצח
והשפתיים נראות יותר עקומות מכרגיל. אני חולם שהבחורה היפה עם
הפאה ומשקפי השמש היא זונת צמרת נימפומנית ושהיא קמה פתאום
מהכסא, מורידה את הנחש מהצוואר של הבחור שיושב לידה ומתחילה
לעשות בו מעשים מגונים. הילדה עם הכינור פורצת בבכי ולפי דעתי,
את הדברים שהיא רואה היום היא בטח תספר עוד כמה שנים לפסיכולוג
שלה, שבו היא תתאהב והוא מצדו רק ינצל אותה מינית. אני חולם
שאני יושב שם במעגל וצוחק. אני צוחק כל כך חזק שאין לי אויר
לנשום ואני מת. מה שפייר, פייר.