הטלפון צלצל.
"יש טלפון!" צעקתי. אף אחד לא קם לענות.
קמתי מן הספה ועניתי.
+ שלום.
קול מן הצד השני ענה
- הלו?
+ כן..?
עניתי חסרת סבלנות.
שתיקה.
שתיקה שתיקה ועוד שתיקה.
+ הלו?!
ניסיתי לבדוק אם אני עדיין בשיחה עם מישהו.
- כן.
ענה הקול השני.
+ שלום, אפשר לעזור לך?
ניסיון כושל בפתיחת שיחה.
- אולי בפעם אחרת.
ענה הקול וניתק.
סגרתי את הטלפון וחזרתי לשבת על הספה.
מי זה היה? שאלה אמא תוך כדי זיפזופ בערוצים
אין לי מושג, עניתי והלכתי לישון.
למחרת אותו סיפור.
באותה שעה בדיוק מצלצל הטלפון, אף אחד לא קם לענות, אני
מוותרת, קמה ועונה.
+ שלום.
השתדלתי לענות בקול נחמד- כי מי יודע מי נמצא בצד השני של
הקו.
- שלום.
ענה לי הקול. זה הוא. אני יכולה לזהות שזה הוא לפי ההתלבטות
הזאת עד שהוא מחליט מה לענות.
+ מה שלומך?
ניסיתי עכשיו בטקטיקה אחרת לפתח שיחה.
- הכל טוב.
הוא ענה.
- ואת?
+ אני... בסדר, אני מניחה.
יופי, ניהלנו שיחה של יותר משלוש מילים.
מה עכשיו?
+ אתה מחפש מישהו מסויים?
שאלתי.
- רק אותך.
הקול המיסתורי ענה.
+ אותי?
תהיתי. זה כבר התחיל להפחיד אותי.
- כן, אותך.
+ אני מכירה אותך?
שאלתי מהססת.
- אולי. ואולי לא.
ענה לי הקול.
+ מי אתה?
שאלתי נמרצת.
- את תדעי בסופו של דבר.
+ סופו של מה בדיוק?
שאלתי.
- תרגעי, אין לי כוונות רעות.
+ יש לך כוונות?! אוי ואבוי! אני מנתקת, ביי.
- ביי.
הוא ענה וניתקתי.
למחרת הוא שוב התקשר וניתקתי לו את הטלפון בפרצוף.
יומיים אחר-כך שוב.
+ אתה יודע שאני יכולה להתלונן עליך, זה ממש מטריד כל
העיניין.
- מצטער.
מצטער? אם הוא מצטער למה הוא ממשיך?!
+ מה אתה רוצה ממני?
- רק לדבר.
+ רק לדבר. נו טוב. אז הנה אנחנו מדברים, אבל אתה יכול להבטיח
לי משהו?
- כן.
הוא ענה.
+ תבטיח לי שתגלה לי מי אתה.
- אני לא יכול.
+ אז אין דיבורים, שלום!
- טוב, טוב... אני אענה לך על כל שאלה שתרצי- אבל בקשר לשם
שלי, אני מודיע לך מראש שזה לא יהיה שמי האמיתי.
+ ואיך אני אדע שאתה לא ממציא גם את שאר הפרטים?
- פשוט תצטרכי להאמין בי.
הוא אמר.
מיד פצחתי בשאלות... מאיפה הוא, בן כמה, אם היה לנו איזה עבר
משותף ביחד, אם הוא אוהב חתולים, במה הוא עובד, או שהוא עדיין
בתיכון, כמה אחים ואחיות יש לו, איזה ספר טוב הוא קרא לאחרונה,
אם הוא מעשן, למה הוא התקשר דווקא אלי, אם הוא עוקב אחרי, איזה
שוקולד הוא הכי אוהב ועוד ועוד שאלות- תמיד יש לי לפחות 20
שאלות מוכנות בראש.
מסתבר ששמו אלי כהן (שם בדוי), הוא גר בקריות, משרת בצבא בחיל
אויר (מעניין, גם אחותי בחיל אויר), מעולם לא נפגשנו והוא
מעדיף כלבים על חתולים ולא אוהב שוקולד.
למה הוא התקשר דווקא אלי- הוא טען שזה גורל.
גורל? מה גורל קשור פה, חשבתי לעצמי.
כשהסתכלתי על השעון היה כבר 1.
+ טוב, אני צריכה לנתק, יש לי בי"ס מחר.
אמרתי.
- לילה טוב.
הוא אמר וניתק.
למחרת הוא התקשר שוב. ידעתי שזה הוא כי הוא תמיד מתקשר באותה
שעה אז מיד קמתי לענות.
- היום ענית מהר.
הוא אמר.
+ כן... כנראה.
עניתי.
- ידעת שזה אני?
+ כן.
עניתי בהחלטיות והוא שתק.
- אפשר לשאול אותך שאלה?
+ כמובן.
- אתמול, בין כל השאלות ששאלת, שכחת לשאול שאלה אחת.
+ שכחתי?!
על מה הוא מדבר? שאלתי את עצמי.
- כן, כן. שכחת לשאול מאיפה השגתי את המספר טלפון שלך.
+ כי התשובה ברורה מאליו. זה לא בעיה להשיג מספר טלפון
בימינו.
- ומה אם אני אגיד לך שאני אפילו לא יודע מה שמך ושמההתחלה
התקשרתי לשרית אחותך..?
שרית? איך הוא יודע עליה? לא סיפרתי לו כלום על המשפחה שלי.
שרית זה אחותי הגדולה.. היא חיילת.. רגע! היא גם משרתת בחיל
אויר. זה בטח מכר של שרית!
+ אתה מכר של שרית? למה אמרת שאתה רוצה לדבר איתי?
- כי את נשמעת לי מעניינת.
+ ומה עם שרית?
- אני לא מכיר אותה.
+ רגע, רגע.. לא מכיר? לפני רגע אמרת ש...
- נכון. חיפשתי את שרית. אבל מצאתי אותך. שרית בבית כרגע?
+ כן.
העברתי את הטלפון לשרית. היא עשתה פרצוף שואל וענתה. אחרי חמש
דקות של שתיקה מהצד שלה היא אמרה בקול מתרגש "ואי! תודה!! איך
קוראים לך...? תודה אסף! כן, כן.. אני מיד מחזירה אותה. היא
החזירה לי את הטלפון.
+ אז... אסף?
- זה שמי.
+ תסביר לי בבקשה.
- טוב, אז ככה
לפני שבוע כשחזרתי הביתה מהבסיס כנראה ישבתי עם אחותך
ברכבת. כשהגעתי לתחנה שלי בטעות
לקחתי את התיק הקטן שלה במקום את שלי.
+ כן, אני זוכרת שהיא היתה מבואסת שמישהו בטעות לקח לה את
התיק.
- כששמתי לב לזה אחרי שירדתי, בקשתי מידידה שלי שיורדת כמה
תחנות אחרי שתיקח את התיק שלי ותשאל את זאת שישבה שם מה המספר
טלפון שלה כדי שאני אוכל להחזיר לה את התיק.
+ אז אתה הטלפון ששרית חיכתה לו כבר שבוע...
- כן. רציתי להתקשר ישר אבל הבטריה בפלאפון שלי היתה ריקה ולא
יכולתי להתקשר עד שהגעתי הביתה.
כשהגעתי הביתה היה מאוחר מידי ודחיתי את זה למחר.
למחרת שכחתי להתקשר כי הייתי עסוק בכל מיני דברים וביום
אחרי זה, כשסופסוף התקשרתי-
את ענית לטלפון.
+ נכון, כנראה. ולמה לא בקשת ישר את שרית?
- לא יודע.
+ אני שמחה שלא בקשת ישר את שרית.
אמרתי בגאווה.
- באמת?
הוא שאל.
+ כן, ככה יצא לי להכיר אותך. ואם כל מה שסיפרת על עצמך נכון
חוץ מהשם אז אתה נשמע אחלה.
- תודה.
הוא ענה בביישנות.
+ אתה מהבסיס של שרית?
- כן. מסתבר.
+ אז איך אתם לא מכירים?!
- בסיס זה דבר גדול. טוב, אני צריך לנתק עכשיו- להתראות...
הממ, מה שמך?
+ סיוון.
- שם יפה. לילה טוב סיוון.
+ לילה טוב אסף.
וניתקנו. שאלתי את שרית אם היא זוכרת איך הוא נראה והיא אמרה
שלא ממש אבל היא תראה אותו מחר, כי הוא אמור להחזיר לה את התיק
לפני שנגמר השבוע הדממה. ואז היא הציעה-
= רוצה ללכת במקומי?
+ אני?? שאלתי. למה?
= כי נראה לי שיש לך עיניין בבחור. תגידי שאת אני. אני בטוחה
שגם הוא לא זוכר איך אני נראת ואת ממילא
קטנה ממני רק בשנה אז אין הרבה הבדל. מחר בחמש בכניסה של
המשביר לקניון.
+ טוב.
עניתי והלכתי לישון.
למחרת בבי"ס לא הצלחתי להתרכז. כל הזמן הראש שלי היה - אסף...
בחמישה לחמש התייצבתי במקום. לא היה שם אף אחד מלבדי ומלבד
השומר בכניסה.
החלטתי לעשות איחור אופנתי ונכנסתי פנימה.
בחמש ועשרה יצאתי החוצה ושוב לא ראיתי אף אחד.
הוא הבריז? חשבתי לעצמי.. או שאולי הוא סתם מתעכב? או שהוא היה
פה והלך?
לפתע מישהו נגע בי מאחורה.
- סיוון?
+ כן, איך ידעת?
אדם גבוה ורזה, עיניים ממש כהות ושיער כהה.. נראה טוב- חשבתי
לעצמי.. האם זה..?
- אסף.
הא! זה הוא! אני לא מאמינה!!
+ איך ידעת שאני סיוון ולא שרית?
- קיוויתי. מקסימום הית אומרת שלא, שאת שרית- הייתי מחזיר לה
את התיק, אומר למסור ד"ש לסיוון והולך...
+ אה, נחמד.
אה, נחמד?! זה כל מה שיש לי להגיד? אה, נחמד?!
אח"כ ישבנו ודברנו והלכנו לסרט.
היום כבר יש לנו שנה ביחד. אני כבר בצבא בחיל הים והוא עוד
מעט משתחרר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.