שרונה יקינטון היתה אישה נאה מאוד. לא יפה, אבל היה משהו
בעיניים שלה שהקרין חום ובטחון. הנוכחות שלה היתה פשוט נעימה.
בגיל 21 היא מתה. בגיל 23 התחתנה ובגיל 25 כבר נולדו לה
תאומים. היא התחילה לגסוס כבר בסוף התיכון, אחרי שהחברה שלה
חנית התאבדה. היה לה פסיכולוג שנתן לה לצייר וחזר איתה לדברים
שקרו לה בכיתה א', אבל הוא לא עזר באמת. וכך, אחרי הצבא, היא
פשוט מתה. הבעל שלה אהב אותה נורא, והיא הסבירה לעצמה בהיגיון
מדוע עליה לאהוב אותו. היו לה באמת המון סיבות. הוא נראה
מעולה, הוא ידע לבשל, הוא אהב אותה באמת, היה לו חוש הומור
מצוין, הוא היה מזל מאזניים, הוא היה פשוט מושלם בשבילה בכל
המובנים, אבל היא לא הצליחה להרגיש אליו כלום. בגיל 56 עם
שלושה נכדים ועוד אחת בדרך, היא מתה. פשוט לא התעוררה בוקר
אחד, איש לא ידע למה. הרופאים שבדקו אותה אחר כך, אמרו שהנשמה
שלה מתה כבר מזמן. השכנה שלה בטי טענה שתמיד הרגישה שמשהו לא
בסדר אצלה, שאפשר היה לראות שהיא מתה מבפנים. בעלה החליט לתרום
את האיברים שלה, אבל הרופאים אמרו שגוף שחי כל כך הרבה זמן בלי
נשמה, לא יצליח להתרגל בחזרה.