כשהייתי ילד לא עשיתי שומדבר כמו שאר הילדים ואמא שלי שהיתה
גננת והשלימה תואר בפסיכולוגיה היתה נורא מוטרדת. אז התחלתי
לצייר רכבות. אמא שלי נרגעה. ציירתי רכבות, רק רכבות. לא יודע
למה. אמא שלי פעם ספרה לי סיפור על איש אחד שקפץ מרכבת כדי שלא
יהרגו אותו. אני חושב שזה היה סבא שלי. אולי בגלל זה. כשלא
התגייסתי לצבא אמא שלי קבלה את זה יפה. היא שמחה שאני לפחות
יודע מה אני לא רוצה וגם אמרה שזה עוד נסיון שלי להשתלב בחברה
כי הרבה צעירים לא מתגייסים היום לצבא. כשאמרתי לה ולאבא שאני
נוסע לארצות הברית ללמוד הם בכלל היו מאושרים. אז רציתי לבנות
רכבות. נסעתי. ההורים שלי הסכימו לממן את הכל. עפתי
מהאוניברסיטה. בזבזתי את כל הכסף שההורים נתנו לי. עכשיו אני
עובד בתחנת רכבת. הרבה אנשים טובים עובדים פה. לואי למשל, אין
לו שיניים והוא כבר בקושי רואה, אבל הוא תמיד מחייך והוא בטח
גם הבנאדם הכי טוב שאני אכיר אי פעם. נוסעים הרבה אנשים טובים
ברכבות. אני יודע. כשהם עוברים הם מחייכים אלי בודקים בכיסים
וזורקים מטבע.