אוטובוס אדום גולש באיטיות קדימה, מטר אחר מטר , ואני חוזר
באיטיות לחיים ומביט סביב בעיניים מעורפלות ומלאות קורי שינה.
אני מסתכל החוצה מהחלון ורואה את השילוט העירוני של תל אביב,
מקומות, חצים וכיוונים.
כל לובשי המדים יגידו לכם את אותו הדבר. הזמן השנוא עלינו
ביותר הוא יום ראשון בבוקר, החזרה לצבא מהשלווה המתוקה של הבית
והאשליה הכוזבת של האזרחות לרגע. הקימה המוקדמת, העלייה על
המדים המגוהצים, התיק הגדול שאנחנו מטמינים בבטן האוטובוס
ומקווים שהוא לא יוצא בטעות החוצה ויוותר לבדו על שפת המדרכה
בצומת שכוח אל. זה פחות נורא לג'ובניקים שחוזרים כל יום הביתה
או לאכסניה שלהם. זה יותר מורגש אצלנו, אלה שמשרתים בבסיסים
סגורים. ההרגשה הופכת נסבלת עם הזמן, ואחרי שנתיים בצבא כבר
למדתי לקבל ולהשלים עם הדיכאון הקליל הזה שמלווה אותי כל יום
ראשון בחזרה מהבית, אבל אני חושב ששביזות יום א' תלווה אותי עד
יומי האחרון בצבא, עד הבקו"ם.
האוטובוס מכיל בעיקר בחיילים שנוסעים גם הם לבסיסים שלהם, וכמה
אזרחים שנראים לא במקום בתוך כל ה... המיליציה הזו. כולם
עייפים; הטירונים הצעירים קשקשו כל הנסיעה על סמל המחלקה
המניאק והמ"מ ה"גבר" ושאר שטויות כאלה שמתגייסים מתרגשים מהם
ואילו הפז"מניקים, יותר מנוסים, ניצלו את הנסיעה להשלמת שעות
שינה. אבל עכשיו כולם ערים, ולכולם יש את אותה הבעה אדישה
שמאפיינת יום ראשון צבאי.
האוטובוס זוחל קדימה ונעצר, זוחל ונעצר, ולבסוף הנהג מודיע
בקול צרוד ברמקול "רכבת צפון, ארלוזורוב" וחצי מהחיילים
מתחילים לקום. הדלתות האחוריות נפתחות בשריקת אוויר, והאוטובוס
מקיא אותנו החוצה, לחלץ את התיקים שלנו ולהתקדם בהבעה עייפה
הלאה.
יש לי בערך עשר דקות עד שיגיע האוטובוס הבא, לבאר שבע,
ובינתיים אני מתקבץ יחד עם שאר החיילים (וגם כמה קצינים
צעירים) בתחנה שליד הקופות ומאחורי הלוח האלקטרוני. קר היום,
והשמש שקרית של נובמבר לא מחממת אותנו. אני כבר  שוקל ומתכנן
כיצד אשים את התיק במהירות בתא המטען של האוטובוס שיגיע ואדחף
קדימה במהירות, כדי לתפוס מקום ישיבה ליד החלון ולהשלים עוד
שעה וחצי של שינה בדרך דרומה.
"סליחה, מה השעה"?
השואלת היא בחורה שמחכה לאוטובוס לידי ומושכת מבטים מכל
החיילים שבתחנה.  היא לא לובשת מדים אלא חולצה שחורה קצרה
וג'ינס כחול צמוד, אבל אני מסתכל בעיקר על השיער הבלונדיני
הארוך שלה שאסוף בצמה, עיניים ירוקות בורקות ופנים שגורמים לי
לבהות ולהעריץ.
"תשע וחצי", אני אומר בקול קצת צרוד את המילים הראשונות שאמרתי
הבוקר.
"תודה", היא מחייכת חיוך ממיס. היא סוחבת על שתי הכתפיים שלה
תיק גדול שעליו רקום באותיות לבנות מסתלסלות השם שלה, שם
שאזכור עד סוף ימי,
מאיה שנהב.

אני רטוב מזיעה, הסדינים כבר ספוגים בה, והפה שלי כל כך יבש.
הייתי רוצה מים, כוס של מים צלולים שישטפו את הכאב ממני, אבל
האחות, היא לא פה, ואני כל כך רוצה מים אבל אין לי כוח להזיז
אפילו אצבע.
מישהו מת לידי אתמול. אני לא יודע מי זה היה, לא הספקתי להכיר
אותו, רק שמעתי את השיעולים שלו בלילה. העבירו אותו לכאן
כשישנתי, אחרי שהמצב שלו הדרדר, וכשהתעוררתי שמעתי אותו נאנח
ומשתעל. לא ראיתי את הפנים שלו, רק את הצללית מאחורי הווילון
הלבן, וגם לא ממש רציתי לראות. אני מתאר לעצמי שגם אני לא נראה
הכי טוב עכשיו.
הוא מת בלילה, פחות מיממה אחרי שהביאו אותו. הייתי מעורפל
הכרה, וראיתי את הצוות הרפואי אורז אותו. הגלגלים של מיטת
הברזל חרקו כשהם הובילו אותו במורד המסדרון, ואחר כך נרדמתי.
כשקמתי בבוקר חשבתי שאולי שוב פעם היה לי סיוט ושחלמתי את כל
העניין אבל אז הסתכלתי ימינה וראיתי שמאחורי הווילון הלבן
שמפריד בין המיטות אין שום דבר חוץ ממיטה ומזרן ריק.
איפה האחות הזו? אני צריך מים... צריך לשטוף את הפה... היובש
עושה רע לפצעים... אבל הלחצן רחוק. אני שולח את היד השמאלית
ללחוץ עליו, אבל הזרוע לא מצייתת... או אלוהים...

"אז איך קוראים לך"? אני אומר את המשפט הנדוש, ומקווה שחיילים
גבוהים במדים, גם אם הם לא לוחמים אלא רק מש"קי שלישות, עושים
לה את זה.
"מאיה", מאיה שוב מחייכת ואני מנסה לחייך בחזרה, מודע לחיילים
העומדים מאחורינו, לזוגות העיניים הנועצים בנו מבט.
"לי קוראים אורן", אני מציג את עצמי ומאיה מהנהנת ומחזירה את
המבט שלה אל הכביש. אני בינתיים מסתכל לכיוונה. היא נראית
בוגרת מדי להיות תיכוניסטית, אז היא כנראה כבר אחרי צבא ואולי
אפילו כבר הספיקה לעשות את הטיול השגרתי  במזרח הרחוק.
"אבן יפה. אמת'יסט, נכון"? אני שואל ומצביע על האבן הסגולה,
קשורה בשרוך שחור, שהיא עונדת סביב הצוואר, קצת מעל הצווארון
של  החולצה השחורה החלקה.
"נכון"! היא מסתובבת אלי, ואני יודע שזכיתי בנקודה. היא מרימה
את האבן למעלה, כדי שאוכל לראות אותה יותר טוב. "היא למזל טוב.
קניתי אותה בנפאל".
"נפאל... איזה מקום יפה. כמה זמן היית שם"?
"חודשיים בנפאל, ושלושה חודשים אחר כך בהודו". השיחה ממש קולחת
עכשיו, ואני לא מסוגל להוריד ממנה את העיניים. "כדאי לך לנסוע.
אתה משתחרר בקרוב"?
"לא, לא בקרוב. יש לי עוד שנה. אני מתכנן לנסוע קודם להולנד".
בשלב הזה אני שולף קלף סודי, פרט שתמיד מרשים אותן. "ההורים
שלי גרים בהאג, ואני מתכוון להיות אתם קצת ואז לטייל באירופה
הקלאסית".
כצפוי, העיניים הירוקות המדהימות של מאיה מתרחבות קצת. "באמת?
ואו"...
את המשך דבריה אני לא שומע. האוטובוס מגיע, חולף על פנינו
בשאגה ונעצר קצת קדימה. זרם ירוק של חיילים, ובתוכם איזה אזרח
שמחבק בכוח תרמיל גב שחור, שוצף קדימה לכיוון הדלת הקדמית ואני
נזכר שאני צריך להניח את התיק שלי בתא המטען.
"לשמור לך מקום"? מאיה צועקת מעל הרעש וההמולה, ואני מהנהן
בשמחה ודוחף את התיק פנימה. החיילים מתחילים לעלות, אני מתחיל
להידחק ולהידחף דרך מסת האדם הצרה על הכניסה לאוטובוס האדום,
ומחבל מתאבד מפעיל את מטען הנפץ שלו ויוצר כדור אש אדום וגדול
שאופף את כולנו.

מתחת למיטה שלי יש סיר לילה, וסניטר גדול בא ומרוקן אותו
פעמיים ביום, אחרי שהוא עוזר לי לחרבן בפנים. אפילו לשירותים
אני לא מסוגל לקום לבד, ולפעמים אני כל כך רועד עד שהוא צריך
להחזיק אותי כדי שהחור שלי יישאר מעל  הסיר. זה מזכיר לי כל
פעם את שירותי הבול פגיעה שהיו בצופים, ואני צוחק צחוק עצוב,
שקט ותשוש. הסניטר לא צוחק איתי אף פעם, אין לו חוש הומור.
לא שלי נשאר הרבה חוש הומור. האינפוזיה שתקועה לי בזרוע
השמאלית לא ממש משעשעת, וגם לא צינורית החמצן שמסביב לאף שלי.
במיוחד לא מצחיקים הפצעים שלי, שמזכירים עלוקות שחורות שזחלו
מתחת לעור שלי, שתו קצת דם ואז מישהו בא עם גרזן וביקע אותם
לחצי.
סבב רופאים. שלושה מומחים עוברים ממיטה למיטה, מסתכלים
בגיליונות החולה, במוניטור המצפצף שמראה את פעימות הלב שלי,
מדברים קצת בינם לבין עצמם ובוחנים אותי במבטים עניינים. אחד
מהם תמיד מחזיק ביד קלסר רפואי שחור ורושם שם דברים ופרטים
בתנועות מהירות ומדויקות.
כן, כולם פה מאוד מקצועיים וגם אני מקצועי. חולה מקצועי מאוד.
אני אפילו נופל  במלכודת הקלישאתית של רחמים עצמיים, ציניות
מרירה.
די עם זה. אני כל כך עייף. תשוש. כאשר אני נזכר איך שיחקתי פעם
כדורסל ורצתי במגרש מקצה לקצה, אני לא מבין איך הייתה לי כל כך
הרבה אנרגיה ולאן היא הלכה.
אני צעיר, אפילו לא בן 25, אבל מרגיש כמו זקן בן תשעים.
מספיק עם זה. העיניים נעצמות, ואני גולש לתוך שינה לא שינה...

הייתי צריך להיות מופתע מזה שאני בחיים אבל באותו רגע לא הייתי
מופתע או כועס או מזועזע, או כלום. שכבתי על הבטן, על האספלט
הרותח, על חלקים של אנשים שנראו כמו נתחים של בשר באטליז
שקונים לחג. אף אחד לא עמד על הרגליים, הרוב שכבו או ישבו,
חלקם צרחו וחלקם היו שקטים באופן מדאיג.
ניסיתי לקום על הרגליים ונפלתי הצידה. באותו רגע לא ידעתי אם
אני פצוע או לא - כל הגוף שלי כאב וצרב, והמדים הירוקים כבר לא
היו ירוקים אלא ספוגים בדם. שלי או לא, לא ידעתי.
הייתי שלם, גם אם לא בריא, וכשניסיתי לקום הבנתי שכנראה הייתי
היחיד. כולם היו מפוזרים סביבי, חלקים שבצורה מוזרה לא קישרתי
אותם עם החיילים שהם היו מקודם.
ניסיתי שוב לקום, והפעם הצלחתי. נשענתי על השלדה המפויחת של
האוטובוס וניסיתי להבין מה קורה. שמעתי סירנות מיללות בכביש
הראשי, בדרך נמיר, הרחתי ריח של בשר חרוך, כאילו שטיגנו אותו
יותר מדי. משהו נזל לי אל תוך העיניים, וניסיתי למחות אותו עם
השרוול של החולצה. זה לא עזר, השרוול היה גם הוא לח מדם,
ודביק. מצמצתי בכוח כמה פעמים, ואז ראיתי אותה, צמה בלונדינית
בולטת החוצה ממדרגות האוטובוס.
מאיה הייתה בתוך האוטובוס בזמן שהמחבל התפוצץ בחוץ, וזה כנראה
היה מה שהציל אותה ממוות מיידי. גיששתי קדימה בתוך התופת ובסוף
הגעתי. היא הייתה שרועה ליד הנהג שכבר לא היה שלם, העיניים שלה
עצומות והצוואר  טבול בתוך שלולית של דם שהלכה וגדלה.
פעלתי מבלי לחשוב. בכיס השמאלי של כל חייל יש ת.א., תחבושת
אישית מנוילנת ואני קרעתי את הניילון ופרשתי את התחבושת הלבנה
הצחורה, כמו שלימדו אותנו בטירונות.
העורק הראשי של מאיה היה פגוע ,והיא גססה. בתנועות מכניות, כמו
אוטומט, הצמדתי את התחבושת לפצע הפעור וקשרתי את זרועות
התחבושת מסביב לצוואר בצורה של דגל אנגליה,  שהלך והאדים לצורה
של דגל  יפן. הרמתי את מאיה בשתי הידיים והשענתי אותה על הכתף
שלי, נזהר שהתחבושת לא תקרע. על המדרגות של האוטובוס ראיתי אבן
סגולה קטנה, האבן שמאיה הביאה מנפאל. הכנסתי אותה לכיס שלי.
בחוץ אנשים רצו בכל מקום, ואני המשכתי קדימה בלי לדעת לאן באמת
אני הולך. שוטרים חלפו על פני ואני רק הלכתי קדימה, מחזיק את
מאיה, דמה מתערבב בדמי, שומר שהתחבושת לא תיקרע.
אמבולנס מהבהב צץ פתאום מולי, ושני פרמדיקים ניגשו אלי,
זרועותיהם פשוטות. העברתי לאחד מהם את מאיה וצעקתי לו "העורק
הראשי! הגרון שלה"! הוא עשה כן עם הראש והסתלק. החובש השני
הסתכל עלי ואמר: "בוא איתי".
"אני בסדר", התעקשתי.
"לא. אתה פצוע", הוא אמר, ואני פתאום הרגשתי חלש. סובבתי את
הראש, וראיתי את רסיסי המתכת והמסמרים שהיו תקועים לי בירך
מאחורה. אחר כך כבר לא ראיתי כלום.

לכאב יש חוקים משלו, וכמה שזה נשמע מוזר אפילו לכאב רציף ופועם
אפשר להתרגל אם רק רוצים. המורפיום לא תמיד משפיע, ולפעמים אני
תלוי לחלוטין בכוחות הנפשיים שלי ובתרגילי נשימה מטופשים
שיאפשרו לי להתרכז ולנסות לחשוב בתוך כל הכאב הזה.
זה דילמה מחורבנת. המורפיום מטשטש את הכאב ואת התודעה אבל לא
מעלים אותו, ובלי מורפיום כואב לי יותר אבל אני יכול לחשוב,
לחשוב ולהיזכר. במצב שבו הגוף שלי נמצא, כאשר אפילו לקום לבד
מהמיטה אני לא יכול, זיכרונות הם כל מה שיש לי.
מאיה שנהב. המילים הללו מהדהדות בראשי כמו קללה גסה,
מתגלגלות על לשוני כמו רעל, כמו חומצה, שצורבת את כל הפצעים
הפנימיים בפה שלי. לפעמים, כשהחום עולה ומתחילים כל סיוטי
הקדחת אני רואה את מאיה כמו שראיתי אותה אז, ביום של הפיגוע,
לפני שערבי צעיר ופאנאטי מרצועת עזה החליט להיות שהיד.
אני רואה אותה, וצועק בקול חלוש, ומקלל בעברית. הצוות הרפואי
כבר רגיל לצעקות שלי, למרות שאת הקללות הם לא מבינים. ואולי
טוב שכך.

הם הצליחו, לאחר ניתוח של שמונה שעות, להציל אותי ואת הרגל
הימנית שלי. אני כמובן עוד לא ידעתי כלום מכל זה, ורק כשהוציאו
אותי מחדר הניתוח אל ההתאוששות התחלתי לתהות איפה אני נמצא,
להיזכר מה קרה בדרך לבסיס ובסוף גם להבין למה הרגל שלי מכוסה
בתחבושות. ההרדמה של הניתוח היא דבר חזק, ואני נרדמתי שוב.
התעוררתי כבר למעלה, במחלקת האישפוז, מוקף בריחות של בית
חולים, סדינים לבנים משובצים וכל הקצינים הבכירים מהבסיס שלי,
כולם מסתכלים עלי במבט מוזר, מלא כבוד. ליד האינפוזיה שלי עמד
רופא גבוה וכסוף שיער, ולידו המפקד שלי. הוא החזיק עיתון פתוח
ביד, והראה לי את התמונה בעמוד מספר שתיים.
אני לא זוכר הבזקים של פלאשים כשסחבתי את מאיה אל האמבולנס אבל
הנה הייתי, מרוח על גבי עמוד שלם בידיעות אחרונות, חייל ספוג
בדם מוסר בלונדינית חסר הכרה לזוג חובשים. העיתונאי לא שכח
לצרף כותרת גדולה:
גיבור היום.
גיבור? לא, אני לא גיבור. אבל כולם חשבו אחרת, החל מהעיתונאי
שפירט כיצד אני, חייל בודד שהוריו גרים בהולנד, הציל את חייה
של צעירה ב"פיגוע ארלוזורוב", וכלה בכל האנשים מהבסיס שבאו
לבקר והתייחסו אלי כל כך שונה. אפילו אבא ואמא שהגיעו בטיסה
יום אחר כך חשבו שאני אמיץ. אבא היה נפוח מגאווה ואמא בכתה
קצת. הם רצו להישאר ולטפל בי אבל אני שלחתי אותם בחזרה אחרי
שבועיים. אפילו שר הביטחון הגיעה עם פמלייה גדולה של עוזרים
ומאבטחים לבקר אותי, וגם את התמונה הזו, של שר הביטחון לוחץ לי
את היד, פירסמו בידיעות אחרונות, בעמוד מספר שבע.
אבל שבועיים אחר כך היה את התקפת הירי על השלישות הראשית ברמת
גן ולמחרת  את שלושת המתאבדים בקניון עזריאלי, ואני כבר נשכחתי
מלב, ונותרתי פחות או יותר לבדי במחלקת השיקום.
אבל מישהי אחת לא שכחה אותי. היא כבר סיימה את השיקום שלה ויום
אחד היא הגיעה לבקר אותי לפני הפיזיוטרפיה, מלאך זהוב שיער
וירוק עיניים.
שוחחנו, דיברנו. מאיה סיפרה לי על איך התקשורת הציקה גם לה ועל
כל הבקשות להתראיין בתוכניות האירוח השונות בטלוויזיה.
"אני עוזבת", היא אמרה בחיוך חצי עצוב. "אני חוזרת לטייל,
נוסעת להודו. המדינה הזו, כל המצב הזה... אני פשוט לא
יכולה"...
היא לא סיימה את המשפט, אבל אני הבנתי אותה. הבנתי אותה
מצויין.
"מתי את נוסעת"?
"מחרתיים. כרטיס בכיוון אחד".
היה משהו עצוב בעיניים הירוקות האלה, ואני לא רציתי להיפרד.
רציתי לחבק אותה, להגיד לה שיהיה בסדר.
"אני אשמע ממך"?
הפעם מאיה חייכה. "אם תרצה", היא אמרה, ונתנה לי פתק ורוד,
ועליו רשום בכתב יד כתובת של דואר אלקטרוני, דרך התקשורת
המסורתית של הטיילים במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובכל העולם
בעצם.
"אני רוצה". לקחתי את הפתק, והיא פתחה את היד שלי וטמנה שם
משהו נוסף.
"וזה כדי שתזכור מי אני. אני אף פעם לא אשכח אותך".
אחרי שהיא הלכה פתחתי את כף היד. בפנים הייתה אבן אמתי'סט קטנה
וסגולה.
חייכתי, וצחקתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שצחקתי מאז הפיגוע. זו
גם הייתה הפעם האחרונה שראיתי את מאיה.

מיששתי את עצמי היום. החלקתי את האצבעות בעייפות על הבטן,
לאורך הידיים, לאורך הרגליים. אף פעם לא הייתי כל כך רזה,
אפילו לא כילד קטן. אני מוטל כאן במיטה כמו שלד גבוה וחיוור,
שלד שעדיין לובש את העור שלו ומדי פעם מדבר.
אני כל כך חלש, שאני לא יכול אפילו לקום לכבוד הסניטר וסיר
הלילה שלו, אז הם חיתלו אותי. אם היה לי כוח הייתי מתנגד, אומר
משהו, אבל זה כמובן לא היה עוזר. הם אדיבים מאוד, ההולנדים,
אדיבים אבל מרובעים וקשוחים. אין חוכמות.
ליד המיטה שלי יש שידת עץ נמוכה, ובמגירה יש חפצים אישיים שלי.
לפעמים, כשהכאב חזק מדי, אני מתרכז בחפצים. תמונה ישנה מעיתון
ישראלי, ארנק שכל השטרות והמטבעות בו לא יכולים להציל אותי,
שעון יד וכמובן האבן שמאיה נתנה לי. זה החפץ שעוזר לי הכי
הרבה. אני מתרכז באבן, בזיכרון האחרון שיש לי של הפנים של
מאיה, אז בשיקום בישראל, ומסנן את שמה דרך שיניים חשוקות. וזה
עוזר.
יום עובר והלילה מגיע, ושוב יום חדש.
זה התחלת הסוף, עוברת בי מחשבה נוראית ואני נרעד בכל הגוף.

בשבועיים האחרונים אני מרגיש לא טוב. הגרון כואב לי, אני לא
יכול להירדם בלילה, מזיע הרבה. זו כנראה שפעת. מזג האוויר
באמסטרדם סוער עכשיו, גשום וקר, והרבה אנשים חולים.
אני לא מתפנק, אני לא יכול להרשות לעצמי להתפנק. אין מי שיטפל
בי. אני גר לבד בבית הגדול שההורים הורישו לי, עושה קניות לבד,
מבשל לבד, מנקה לבד. מהירושה נשאר מספיק כסף כדי לחיות בלי
לעבוד בחמש שש שנים הקרובות, אז כרגע אני גם יכול להתפנות
ללימודים באוניברסיטה של אמסטרדם ולטיולים באירופה. מזל שחזרתי
לפני שהמחלה תפסה אותי. זה מוזר, אחרי חודשיים בבריטניה לחזור
ולשמוע רק הולנדית מסביב כל הזמן. על עברית אין בכלל מה לדבר.
אני לא יוצא מגדרי להתחבר עם ישראלים כאן. יש כאלו שעוד זוכרים
אותי מהפיגוע, מהתמונה בעיתון.
נכנסתי לאינטרנט קפה והתיישבתי במקום הקבוע שלי. אני לקוח
קבוע, ובעלת הבית כבר מגישה לי ספל חם של קפוצ'ינו ועוגת
שוקולד שהולך מצויין עם הגשם בחוץ.
"אתה בסדר, אדוני? אתה נראה עייף".
נראה עייף זו דרכם של ההולנדים להגיד נראה זוועה. "אני קצת
חולה", אני עונה לה בהולנדית המגומגמת שלי. היא מאחלת לי
בריאות טובה, ואני מתפנה לבדוק את הדואר האלקטרוני.
הודעה חדשה אחת. בהתחלה אני מקמט את המצח מול את כתובת השולח,
אבל אז אני מזהה, ומחייך. זו הודעה ממאיה שנהב, אחרי כמה
חודשים שלא שמעתי ממנה.
אני מביא את הסמן אל ההודעה, ומקליק פעמיים...

ההכרה היא דבר חמקמק, אבל אני תפסתי אותה ולא הרפיתי. כמה זמן
הייתי מעולף, ישן תחת השפעת התרופות והמחלה שאוכלת אותי
מבפנים?
חזרתי להכרה בערך בצהריים, אחרי עוד סיוט שבו קראתי לאבא ואמא
ושכחתי שהם אינם, שתאונת החשמלית לקחה אותם כשעוד הייתי
בשיקום.
זה מדהים. אנשים שלא הכרתי שינו את חיי מהקצה אל הקצה. מהנדס
עלום פנים שהתרשל בבדיקת קווי החשמלית העירוניים לקח את ההורים
שלי, ואוסטרלי בשם ג'ב שמעולם לא היכרתי לקח את החיים שלי.
כן, שבועיים לפני שמאיה שנהב, מלאך המוות ירוק העיניים שלי,
חזרה לארץ היא פגשה מטייל אחר ושכבה איתו, אוסטרלי מצחיק,
וסקסי, ונשא.
מאיה כתבה לי שהיא נשבעת שהם השתמשו בקונדום, ושהיא נורא נורא
מצטערת, ושכדאי שאלך להיבדק. לא הלכתי להיבדק - בעלת הבית קראה
לאמבולנס אחרי שהתעלפתי ובבית החולים רופא ממושקף ורציני דיווח
לי באנגלית משובחת, חסרת מבטא כמעט, שאני חולה. לא נשא, שאצלו
המחלה שוכנת רדומה. לא, חולה.
גל נוסף של כאב מגיע ואני מקלל את מאיה להט, אבל זה כבר לא
עוזר. כמו קוקטייל התרופות, כמו האינפוזיה, כמו משככי הכאבים.
כלום כבר לא עוזר.
אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות. בסרטים שראיתי אדם על סף
המוות תמיד עושה חשבון נפש ומגיע להתפייסות עם עצמו ועם
אלוהיו. זה כזה בולשיט אמריקאי מטומטם. אני לא רוצה למות, לא
מגיע לי למות, לא ככה, לא על זה שהצלתי את מאיה שנהב. לא
הספקתי עוד כלום, לא טיילתי מסביב לעולם, לא פגשתי את אהבת
חיי, לא הקמתי משפחה.
משהו מוזר קורה לצפצופים של המוניטור משמאלי. קשה לנשום עכשיו.
לא, עוד לא, אני עוד לא מוכן, לא עכשיו...
אני מנסה להיזכר בתפילות, פסוק, משהו, אבל מישהו יושב לי החזה
ומפריע לי לנשום, מישהו חונק אותי, והצליל האחרון שאני שומע
הוא צפצוף ארוך וחדגוני, בוקע מחדר לבן עם מיטה ובתוכה אדם
שוכב בעיניים עצומות, רחוק מתחתי...