"בואי שבי על ידי," חייך," וטפח בידו הלא משותקת על המושב
שלידו. "נראה אם את יודעת מה עושים  כאשר..." היא לא נתנה לו
לסיים.  "אולי תפסיק, שוב אתה מתחיל עם החידון שלך," גומת החן
שלה נרעדה, "אתה שוב מבלבל את המוח? לא רוצה." התריסה נגדו,
שפתה התחתונה משתרבבת כשל ילדה,  שעוד מעט תפרוץ בבכי.

התבוננתי במשחק שביניהם בסקרנות, מנסה להבין את הפנייה ואת
התגובה.

"אז אולי אתה תסביר לעיקשת הזאת, האימא שלך, מה בדיוק צריך
לעשות,"  פנה לבכור," בוא נראה אם אתה זוכר מה עושים בעת
הטוהרה, מה הדבר הראשון שעושים?" על פניו עדיין מרוח חיוך
קנטרני.  "אני רוצה להיות בטוח שאתה לפחות יודע את כל הליכות
הטקס. חשוב לי שהכל יהיה מוכן ושהכל ייעשה כמו שצריך.

"אבא," קולה היה גבוה וחוסם. "לא עכשיו."

חשתי לא בנוח  ולא שייכת,  אולי יותר מתמיד. לא מבינה  לא את
השפה ולא את ההקשר והם כולם דיברו עדיין את שפתי. התקרובת
העשירה שהחלה לזרום לשולחן סתמה את הפיות. ריח כוסברה חריף
התערבב בריחות הצימוקים והקינמון ועד מהרה הועברה השיחה לפסים
אחרים. כשניסיתי למצוא מאוחר יותר הסבר לאשר התרחש שם, התעלמה
ממני לחלוטין כאילו לא שומעת, ואני, כטבעי לא לחצתי, למרות
הסקרנות.

חלפו שנתיים וכדרכם של חיים  גם זמני הגיע  לניחום אבלים. הבית
היה ריק מאדם  למעט המטפל הפיליפיני שהכין לעצמו כוס תה בפינה
והציע גם לי. לא סירבתי למרות שאני אישה של קפה ולא של תה.

ישבנו שותקות מול החלון הרחב משקיפות על החיים מגבוה. פניה
מאופרות  ושערה מעוצב ביד אומן, כאילו  לא עבר עליה המכבש.
אחרי  שחיסלנו פרוסות עוגה דקיקות מבית המאפה שלה. נאנחה אנחה
כבדה. "הוא מת כמו גדול," אמרה בקול רם. "כמו גדול הוא מת,
ואני שמחה שהייתי לידו..."

לא הגבתי, לא בטוחה אם אכן מת כפי שהיא מתארת, זכרתי את דמותו
השבירה, את כיסא הגלגלים החשמלי, וגם את החיוך הלעגני. את
הקיטורים והצעקות כשלא הובן,  את הסבל ההדדי. אך  מי אני
שאעמוד בדרכה אל השלווה?

"את יודעת, שבוע לפני שנפטר קרא לי לחדר, סימן לי לשבת על
מיטתו ואמר לי בקולו הצרוד, "אני רוצה לשמוע את ההספד."
התבוננתי בפניה המיוסרות, בלעתי את רוקי והמתנתי.
"חשבתי שאני נופלת מהמיטה, מה פתאום באמצע היום הספד," צחקה
צחוק קצר עצבני. "אבל הוא מתעקש. אומר לי, אני יודע שאצלך הכל
מאורגן ומסודר, אז אני רוצה לשמוע את ההספד."

היא מנגבת עיניה במטפחת קטנה שהיא שולפת מהשרוול וממשיכה,  "לא
הבנתי והתחלתי להתווכח  שאין לי שום הספד ובשביל מה להעכיר מצב
רוח, אך הוא בשלו. כשאמות באמת, הוא אומר, לא אוכל לשמוע, אז
אני רוצה ליהנות עכשיו. השמיעי לי את ההספד, שאדע מה אני
מפסיד.  הייתה לי ברירה? נטלתי והנחתי את המשקפים על עיניי
ושלפתי הפתק שהכנתי לי מבעוד מועד והקראתי לו הספד. הוא הממזר
שכב נינוח, מחייך ואחרי שגמרתי אמר רק זאת, זה הכל?  את מאכזבת
אותי. ההספד שלך לא שווה כלום, ועד שלא תכיני לי הספד כמו
שצריך אני לא הולך מכאן."

איזה רעיון נפלא, אני חושבת לעצמי. הוא צודק, איזה טעם יהי
להספד מבלי שנשמע אותו וחוץ מזה אחרי שאמות כבר לא יהיה מי
שיכתוב הספד כמו שצריך, אז כשיהיה לי זמן אתיישב ואכין לי את
ההספד שלי. זה לא מבטיח שידקלמו אותו בהלוויה שלי, אבל ליותר
מזה אני כבר לא יכולה לדאוג.

"אפילו מטבע של זהב הכינותי בשבילו, כמו שרצה." אני שומעת את
קולה במרחק. מטבע של זהב?  שואלות עיני. מה עושה כאן מטבע של
זהב? הזכירה לי נשכחות. "זוכרת פעם שבאת וכולם היו? והוא נדנד
ונדנד? רצה לדעת אם כולנו יודעים מה צריך לעשות?  בין השאר
התכוון לכך שלא נשכח להניח לו מטבע של זהב על לשונו אחרי מותו,
זוכרת?"

לא כל כך זכרתי, גם לא הבנתי. אז מסבירה בסבלנות כמו לילדה
מפגרת, "זו לא הייתה הפעם הראשונה ובטח לא האחרונה. בכל פעם
שהיו באים הילדים לצהרים או אפילו סתם אורחים,  היה מעמיד
אותנו בשורה אותי ואת הילדים ואחר כך גם את הנכדים שידקלמו את
עקרונות הטוהרה. היה לו מן אובססיה כזו  פן נשכח, פן לא נעבוד
לפי הספר."

וכל כך למה? אני תמהה והיא מהסה אותי שלא אפריע. "...והיה כי
יפגוש אחד מבניו שאין הוא יודע על קיומו ולא דאג להם. ישלם לו
במטבע של זהב כדי שיסלח לו." מצטטת מזיכרון, ואני קולטת את
החיוך בזוית שפתיה ומרשה לעצמי להגיב, "לא הייתי מאמינה עליו
שיש לו ילדים שאין לו כל  אפשרות לדעת על קיומם."

"אף פעם אל תהיי בטוחה," היא מרימה גבה, בציניות. "גם גבר דתי
הוא עדיין גבר."