חברה שלי עזבה אותי. יותר נכון, זרקה אותי. זה קרה הערב, וכמה
בנאלי,בעקבות מריבה איומה על איזה קישקוש. וטראח - די, סוף: קח
את הסמרטוטים שלך, את הכלב המקורצץ שלך, את החכה שלך השורטת,
את האוטו המצ'וקמק שלך, ושים גאז. היט דה רואד, ג'ק.

זה קרה רק עכשו.

כעסתי, קיללתי, רבתי, והלכתי. לא יכול יותר. אי אפשר. ממילא את
לא כל כך יפה ועשירה. אבא שלך כולו סמנכ"ל בסטארט-אפ שעוד מעט
יעשה מלט-דאון. אז מה אם יש לך ג'יפ. אז מה אם יש לך דירה. אז
מה אם אני אוהב את הפנים שלך, את העורף שלך, את הצואר שלך. אז
מה אם אני אוהב ללטף את הקוים העגולים שלך, את חדוות הכתף, את
עגלולית המותן, את רכות הבטן, שמחת  בית השואבה.
זה פשוט בלתי אנושי. בלתי אפשרי. לא ניתן לחיות לצידך. כל הזמן
דרישות. כל הזמן פיצוצים. שום דבר לא מספיק טוב בשבילך. הכל
צריך להתנהל על פי דרכך המדוייקת. את לא יכולה לחיות אחרת. אז
אמרת לי ללכת.

אספתי את כל הדברים שלי והלכתי.

עכשו אני יושב כועס באוטו עם כל החפצים ועם כל העצבים. כבר
המון דקות. מנסה להירגע. מלטף את הראש של בוף, הכלב המקורצץ.
הוא באמת מלא קרציות. הוא הוזנח באחרונה. הכל הוזנח באחרונה.
אבל איך התאמצתי. איך השתדלתי להתאים את עצמי. לשים כל דבר
במקומו, לזרוק את הכביסה המלוכלכת לסל, לא להשאיר עיתונים
בשירותים. אפילו את בוף כופפתי כדי שיתאים לה. המון זמן לקח לו
ללמוד את החוקים החדשים ולהפנים שאסור עוד ללעוס חפצים. סוף
סוף למד - והנה טרח. גירוש ספרד.

חשבתי שיש לנו אהבה גדולה. אהבה עמידה. ארבעה חודשים גרנו יחד.
היו מריבות. אז מה. כולם רבים. מה זה הדבר הזה, שמריבה אחת
טפשית נוספת הביאה לגירוש הזה. מה החוצפה הזו שלה. מה הכוח הזה
שלה. אני כועס עליה. רוצה להכאיב לה. וכבר אי אפשר - נותקנו.

אז עכשו אני יושב באוטו מתפוצץ מתסכול וכעס. ואלה מזינים את
הדמיון. אני מדמיין לי נקמה.

מעביר בראש תסריט: אני אחכה כמה ימים, עד שיהיה לה גבר חלופי.
זה לא ייקח לה יותר מימים ספורים. אני יודע. היא הרי יפה ומלאה
ביטחון עצמי. אבא שלה סמנכ"ל בסטארט-אפ רציני שמצליח לשרוד
במשבר. אפילו קנה לה ג'יפ. היא תביא את הגבר החלופי אחרי הסרט
לדירה. היא תמיד מתחילה בסרט. שם נבדק האיי-קיו והחוש הומור.
האם הצחוקים הם במקומות הנכונים? האם הבין על מה הסרט בכלל? אם
היא תרגיש שהוא לא מתאים לה, ילכו לפאב, היא תזמין רק קפה, תתן
לו לשלם ותשלח אותו הביתה. אם כן יתאים לה, ידלגו על הפאב
ותיקח אותו לדירה. היא תעשה קפה, תשים איזה ג'אז, ותחכה לראות
אם הוא טיפוס יוזם. אם הוא ייזום, היא תזרום איתו. אם הוא לא
ייזום - היא קצת תחרוק שיניים והיא תיזום. אני יוזם אתה יוזם
והיא יוזמת. היא תזרום איתו, הוא יזרום איתה, ונגד הזירמה היא
תדרוש ממנו לשים קונדום. לא, לא הקונדום שהוא הביא, מקומט
מהארנק. לא, הקונדום הוא שלה. רק שלה. לא סומכת על אף אחד.
החבילה שם, היא תנחה אותו, על המדף השני מלמטה. איכות מעולה.
מכיר אותם. מה זה לוחץ.

ותסריט הנקמה נמשך. אני מדמיין עצמי עומד מחוץ לדירה, בחושך,
ליד החלון עם הסורגים, עם החכה ביד, רואה ואינו נראה. לפני שהם
יכנסו לדירה אדוג את קופסת הקונדומים. אחרי שנים של נסיון בדיג
דגים ערמומיים זה יהיה ממש טריויאלי לדוג קונדומים דוממים.
דייג אוהב דגים. זוכרים איך נראה קונדום לאחר השימוש? ממש
אובייקט דגי. צהבהב ירקרק, קר, מסריח, ללא נשמה.

הם יתחילו לזרום. החלופי יחפש לפי הוראותיה במדף השני מלמטה.
לא ימצא. אולי על השלישי מלמטה? אין. הוא יהיה נבוך, ירגיש
טמבל. שניהם חמים, ואין קונדום. מסורבלותו תעצבן אותה. תחפש
בעצמה, תיאלץ לעזור לגבר שלא מצליח להסתדר בחושך. היא תחליט
שזהו זה, רק אם יהיה פיצוץ במיטה זה יימשך. היא תחפש במקום
המדוייק. לא תמצא. אין קונדומים. הוא יציע להשתמש בקונדום שלו.
היא תזדעזע. לא מקובל עליה. אשת עקרונות נוקשה. עצבים. תיסכול.


הקטע הטוב יגיע: איך היא תיפטר ממנו, איך הוא יעזוב, כועס
עליה. מגיע לך. טמבלית.

סוף תסריט. הנקמה הושגה.

ממש בנוי לנקמה, הקונדום.

ואני מחבר בדמיוני תסריט נקמה נוסף. נקמה מאד איטית, אבל מה זה
זדונית. אפילו כיניתי אותה בשם - רולטה רוסית איטית. זה הולך
ככה: אותו סצנריו, אותה דירה, אותו גבר חלופי, אותם סורגים,
אותה חכה. אדוג את הקופסה. אפתח אותה. ששה קונדומים בתוליים.
אקח קונדום אחד. בעזרת הקרס אחורר בעדינות את הקונדום באריזתו.
אחזיר לקופסה. אחזיר את הקופסה. למדף השני מלמטה. כמה טוב שיש
סדר. הבה נחשוב: מתי ישתמשו בקונדום המחורר? היום? היום אולי
ייבחר קונדום אחר. אולי מחר? בשבוע הבא? סקלת הזמן של הנקמה
מתרחבת. מדקות לימים, מועד השימוש בקונדום המחורר. ומימים
לחודשים, מועד ההבשלה של פרי הנקמה. איזה מתח! בהתחלה לא יקרה
כלום. במשך ימים, שבועות. ואחר כך   -  חרבון גדול. איזה כיף!
איזו נקמה מתוקה. רולטה רוסית איטית.

הדמיון דוהר קדימה. המרירות ממציאה שימוש נוסף לרולטה הרוסית
האיטית. שאלה לפסיכומטרי: אם ידוע שזוג מחורמן עושה את זה שלוש
פעמים בלילה, ונתון שהסיכוי להתעברות הוא X, אזי מהי ההסתברות
להתעברות אם הזוג משתמש בקונדומים מתוך חבילה של ששה כאשר אחד
מהם מחורר, ללא חזרות?

המחשבה על הנגזרת המדעית של הנקמה פועלת מייד על הכעס. הוא
שוכך. המציאות חוזרת. אני מתחיל להירגע. מתחיל לשמוע ולראות את
הסביבה. בוף מיילל. כלב מסכן.  אני מלטף אותו. גם אני מסכן. אף
אחד לא מלטף אותי.

אני מתחיל לחשוב מחשבות מעשיות. מבין שנגמר פרק, שפה זה שרוף,
שצריך לזוז הלאה. מבין שצריך קודם כל למצוא מקום לשהות בו
הלילה. מבין הכל. אבל הלב כואב. עצוב לי.

אני מתקשר לדודה ברכה. כן, אני יכול לבוא. בכל שעה. אבל בלי
בוף, היא לא יכולה לשאת את הריח שלו. בוף ייאלץ לישון הלילה
באוטו. חיים קשים.

אני נושם נשימה עמוקה ומתניע את האוטו. כלומר מנסה להתניע.
הסטרטר משמיע קליק. קליק קטן, מעצבן, מוכר: אי אפשר להתניע,
המגעים מלוכלכים. מגעים מוזנחים. הכל מוזנח. אני חייב להשיג
כלים: פלאייר, מפתח שבדי, כאלה. בשעה כזו?

אני יושב באוטו, מרגיש תקוע. מתחיל לחשוב למי מהחברים יש כלים,
את מי אפשר להזעיק לכאן בשעה כזו. אף אחד. אין אחד שאני רוצה
לעשות לו את זה: מילא, אם היה זה מצב חירום כלשהו, אבל סתם כדי
לנקות מגעים? לא בא בחשבון.
הפיתרון הבלתי נמנע מסתמן: יש לה בביתה ארגז כלים מפואר, מלא
מברגים ומפתחות. אבא שלה קנה לה. לא תהיה ברירה: אצטרך לחזור
לדירה ולבקש ממנה.

אני ממש סובל מן הרעיון. מה היא תחשוב עלי? יהיה לה ברור מייד
שלא עזבתי את המקום, שאני חוזר אליה עם זנב בין הרגליים. היא
תחשוב שאני מחפש תירוץ כדי להתחיל בשיחה ולבקש סליחה, שאני
רוצה לחזור אליה. אני לא רוצה לראות אותה. רוצה לנתק מגע
סופית.

אבל אין מנוס, אין מוצא סביר אחר, אני חייב לצאת מפה. שתחשוב
מה שהיא רוצה, אני חייב לשאול את ארגז הכלים. קדימה.

אני עובר מעל לגדר, נכנס לחצר, מקיף את הבית שבו גרתי עד לפני
חצי שעה, פוסע אל הכניסה. שומע ג'אז מבפנים. מריח פאסטה
מתבשלת. מצלצל. היא פותחת עם מגבת מטבח ביד. נראית מאד לא
מופתעת, שלווה באופן מרגיז. אני מבקש כלי עבודה, היא שואלת
למה, אני משיב שהאוטו לא מניע, היא מבליעה חיוך. מביאה ארגז
כלים ומגישה לי אותו. תוך כדי כך שואלת אותי מה דעתי על ה- CD
החדש שקנתה היום, איך הביצוע, כאילו שישבנו והקשבנו לו יחד.
אני מסתובב לצאת. היא שואלת אותי במרץ אם אני רוצה לטעום את
הפאסטה, מרשם חדש. אני לא עונה, יוצא מהדירה.
אני חוזר לאוטו, פותח מכסה מנוע, מצבר, ברגים, כבל אדום, כבל
שחור, מגעים, משייף. נכנס לאוטו. בוף מיילל. מסובב את המפתח,
הסטרטר פועל, המנוע תופס, הכל בסדר, החיים יכולים להימשך.
אני משאיר את המנוע פועל, מותיר את הדלת לא סגורה, שיהיה לבוף
אוויר, אוסף את הכלים לארגז, והולך להחזיר אותו.
אני מצלצל, היא פותחת, רגועה, מציעה לי לרחוץ ידיים. אני שם את
הארגז על הארץ, אומר לה תודה רבה והולך.

יש לי קצת שמחה בלב, כאילו על ניצחון קטן. החזרתי לה קצת, בתוך
הקטע המשפיל הזה בעניין הכלים. אני מרגיש שעכשו אני ממש רוצה
ומוכן לעזוב את המקום. קדימה לדודה ברכה.

אני חוזר לאוטו. המנוע פועל, כמו שהשארתי אותו. הדלת פתוחה,
הרבה יותר משהשארתי אותה. מי פתח אותה?

ברור. בוף דחף באף ויצא. בוף איננו.

אוף בוף, כלב טיפש. דווקא עכשו מצאת זמן להיעלם. אני כבר רוצה
לברוח מכאן, נמאס לי מהרחוב הזה, הפנס הזה, השקט הזה. ממש לא
מתאים לי להתחיל לחפש אותך עכשו. דודה ברכה מחכה. לך תספר לה
שהתעכבתי בגלל אוטו וכלב. היא תחייך חיוך מלא חמלה ועליונות על
דור ההיי-טק הפאתטי.

בוף! כלב שכמוך.

אבל אין ברירה. חייב למצוא אותו. אני מנסה להרגע, לחשוב איך
להתארגן לחיפוש.

דבר ראשון פיפי. אני מת להשתין. הישיבה הארוכה מקודם באוטו הקר
מילאה לי את השלפוחית, והטראומה של ארגז הכלים השכיחה ממני את
הצורך.  עכשו זה נעשה דחוף.

אני שוב עובר מעל לגדר, מתקרב לבית. נצמד לצל. משתין בקיר.
אהה, איזה שיחרור. משתין ומשתין. זמן רב נמשך שיחרור לחץ
משלפוחית קרה.

בינתיים אני שומע קולות מתוך הבית. מסתקרן. היא בוודאי מדברת
בטלפון. אומר לעצמי - לך מכאן, טמבל, לך. אבל אני מסוקרן. שומע
שם נזכר בשיחה מספר פעמים. יערה. חברה שלה. לא אוהב אותה. היא
לא מסמפטת אותי ובוף שונא אותה. דווקא אליה התקשרה. ברור: כדי
להשמיץ לפני קהל אוהד. הקשבתי.

שמעתי: "והוא לקח אותי ברצינות, נפגע, לא ענה לי יותר, הפסיק
את הריב באמצע, ניתק מגע, אסף את החפצים שלו בזעם, יצא וטרק את
הדלת. מה אמרתי לו? שהוא ברדקיסט  נצחי, שלא ניתן לחיות לצידו,
ושאם הוא מתכוון להמשיך עם הברדק שלו אז שיידע שלא יוכל לעשות
את זה כאן, שאפילו הכלב שלו כבר הצליח ללמוד משהו ממני. הוא
ממש החוויר, הפסיק לענות לי, נפגע מאד. לקח את כל הדברים שלו
והלך. הבנתי שהגזמתי, שנסחפתי בדברים, שבסך הכל רציתי שהאיש
החמוד שלי יתאפס קצת על הבלגן שלו. הרגשתי שנחצה איזה גבול,
והוא הלך על אמת. הייתי ממש לחוצה שיותר אני לא אשמע ממנו. אבל
מה, אחרי חצי שעה הוא חזר. הייתי בטוחה שהוא מנסה להשלים.
האוטו שלו תקוע, צריך כלים כדי לתקן, נשמע לי תירוץ. אבל לא,
באמת לא התניעה לו הגרוטאה. תיקן והלך. התעלם ממני לגמרי.
אפילו לא עצר כדי לרחוץ  ידיים. אני עוד מקווה, אבל אני חושבת
שהוא לא יחזור. ואני מה זה מתה עליו. הוא כזה מאמי, כזה מבין,
כזה גבר, אוף".

אני בהלם.

היא מתה עלי? מה שמעתי? אני מאמי! אני גבר! אני מבין!

המצב מעניין. המצב מורכב. מלא אפשרויות. אני מתרחק מן הבית
בשקט. אני נעשה רגוע ושקול. השלפוחית הריקה גם היא תורמת לקור
הרוח. לאור המצב, אני מחליט לעשות ניתוח מצב מסודר, קלט/פלט,
if-then-else, כמו שלמדתי בקורס:

נתונים:
     - היא חושבת שאני גבר.
     - היא רוצה אותי.
     - היא חושבת שהלכתי על מנת לא לשוב.
     - היא לא רצתה בעצם שאלך.
     - בוף הלך לאיבוד.

שאלות:  
     - האם אני רוצה ללכת ממנה ללא שוב?
     - האם אני רוצה ללכת לחפש עכשו את בוף?

תשובה א:   אני לא רוצה ללכת ממנה, אני רוצה אותה.
תשובה ב:   אני לא רוצה לחזור אליה, מה אני - יויו?
תשובה ג:    אני לא רוצה לחפש עכשו את בוף.

דילמות:
     - אם אשוב אליה, אני אדם ללא גאווה, כלומר אני לא גבר.
     - אם לא אשוב אליה, אני גבר ללא האשה שלו, כלומר טמבל.
     - אם לא אחפש את בוף, הוא עלול ללכת לאיבוד.

בעיות:
     - איך שומרים גם על הגאווה וגם על האשה?
     - איך לא לחפש את בוף, וגם להיות אדם אחראי?
     - איך מטפלים בעת ובעונה אחת בשתי בעיות בוערות?

החלטה:   בוף יחכה. בוף חייב לחכות.

בוף כלב מסכן, חי לפי הקריזות של האנשים בחייו. הוא גם בטח
רעב, לא אכל מאז הצהריים. הסעודה המסודרת האחרונה שלו. בבית
המסודר הזה הוא אכל רק מתוך קערה מכובדת שנאלצתי לקנות לו. פעם
הוא היה אוכל ישר מהשקית. לא שכחתי לקחת את השקית שלו כשעזבתי.
אבל הקערה? אהה, הקערה נשארה בדירה. יופי.

אני מקיף את הבית וחוזר לדלת הכניסה. מצלצל בפעמון. היא פותחת.
שערה פזור, כנראה עמדה ללכת לישון. באור החודר מבחוץ היא נראית
פחות שלווה מקודם. רצינית. גם אני רציני, עומד בפתח, לא נכנס:
"הי".
היא: "הי".
אני: "אני צריך עוד משהו".
היא: "מה עכשו? שוב באת כדי לברוח? היום כבר ברחת פעמיים.".
אני: "איזה ברחתי. בסך הכל מילאתי פקודה. כבר הרבה זמן שאני
ממלא פקודות. 'קח את הסמרטוטים שלך ולך' אמרת. אז לקחתי. אין
לי חפצים רבים. I travel light . הכל נכנס בפז'ו. לא לכולנו יש
ג'יפ ודירה".
היא: "הבנתי".
אני": "באתי לקחת את הקערה של בוף. הוא התרגל אליה. בוף ימשיך
לאכול מן הקערה שלו. החלטתי לאמץ חלק מתקנות הבית".
היא: "מה זאת אומרת תקנות הבית? איזה תקנות? אתה לא מגזים קצת?
אפשר לחשוב, מה כבר ביקשתי".
אני: "זה העניין: לא ביקשת, אלא דרשת, תבעת, לא נתת אוויר".
היא: "מה פתאום תבעתי? הכל היה ברוח טובה".
אני: "בחייך, רוח טובה. תראי כמה שינויים חלו בחיים שלי וכמה
חלו בחיים שלך אחרי שהתחלנו לגור ביחד, כמה דברים אני שיניתי
כדי לרצות אותך, וכמה דברים את שינית בשבילי".

פתאום אני מרגיש אף מוכר מגשש באחורי. האף של בוף! בוף חזר,
בוף כאן. בוף כלב טוב, כלב חכם.
יש בעיות שנפתרות מעצמן. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.

אני: "בוף, תביא את הקערה שלך".
בוף מסתכל עלי, ראשו באלכסון, במבט משתומם.

היא: "לא ידעתי שככה הרגשת, לא ידעתי שזה מאמץ כזה גדול
בשבילך, לא אמרת כלום".
אני: "לא אמרתי כלום, אבל הרגשתי שאני מוותר ומוותר, מתקפל
ומתקפל, ואת לא מעריכה את זה ורק ממשיכה לדקדק ברצונות שלך".
היא: "למה לא אמרת כלום? למה לא דיברת? גם היום לא דיברת. ברחת
כל כך מהר. אפילו לא אמרת ביי".
אני: "כשמגרשים אותי אני לא מנומס. גם כשמרגשים אותי אני לא
מנומס".
היא: "אני יודעת. אהבתי את חוסר הנימוס ההוא".
אני: "בוף, תביא את הקערה שלך! לך תביא, בוף".

בוף מסתכל בי שוב בעיניים גדולות. הוא מבין שמשהו קורה. פתאום
אומרים לו להביא חפצים, כמו שהיה פעם. כלומר, מתרגם הכלב את
העברית לכלבית, שמותר להחזיק דברים בפה! איזה כיף! בוף הולך
בכובד ראש למרפסת המטבח.

היא: "אהבתי את חוסר הנימוס ההוא, את הספונטניות, את הפראות,
את העדינות, את ההקשבה".
אני אוהב את מה שאני שומע. עוד, עוד.
אני: "אבל?"
היא: "אבל מה?"
אני: "המשפט שלך נשמע כמו הקדמה ל"אבל". אהבת בי את זה ואת זה
ואת זה, אבל?"

בוף חוזר עם הקערה שלו בפה, עם אור בעיניים ושמחה בזנב. הוא
נזכר בימים הטובים, בהם היה לועס חפצים ללא הגבלות. כלב משוחרר
לא יוחזר.

היא מלטפת לבוף את הראש. הכלב המקורצץ מלוטף! ימות המשיח
הגיעו.

היא: "בוף נראה מבסוט. להביא דברים זה באינסטינקטים שלו. הוא
אוהב את זה".
אני: "ואני אוהב את העגילויות שלך. זה באינסטינקטים שלי".

עגילויות. היא מכירה היטב את המילה ואת המקומות שלהם אני קורא
עגלוליים. היא מסתכלת לי בעיניים. אני מסתכל לה בעיניים. היד
שלי פוגשת בשלה על הראש של בוף. היד השנייה שלי פוגשת בה
בעגלולית הצוואר. אנחנו לא זזים. אני עולה לגומחה העדינה שבין
הצוואר לאוזן. נוגע בתנוך. נוגע בלחי. גורר לאט את האצבע אל
הרקה, מצח, אף, שפתיים. אנחנו זזים. אנחנו מתחבקים. חיבוק
מועך. ידיים ממששות. מסלקות את הבגדים. בגדים בערימה. על השטיח
בכניסה. הדלת עדיין פתוחה. אנחנו קורסים על הבגדים. אנחנו
שוכבים. משתוללים. חוגגים את הקירבה המחודשת, מפצים עצמנו על
הכאב.

ועכשיו זה אחרי. אנחנו שוכבים חצי מעולפים על ערימת הבגדים.
ידי מתחת לעורף שלה, תומכת בראשה. חוזרים לאט למציאות. מתחילים
לשמוע קולות, מתחילים לראות. החדר חשוך כמעט לחלוטין. מדי פעם
חולפת מכונית ברחוב. מעט אור חודר מבחוץ.

במעט האור אני מבחין בבוף היושב לידינו ישיבת כלב גאה, ובפיו -
קופסת קונדומים לעוסה היטב.