כשהייתי קטן אף פעם לא חיכיתי לאוטו-גלידה, וגם אף פעם לא
התרגשתי כשראיתי אותו.
הייתי אפאתי לגמרי. כל הילדים היו רצים לכיוון הרעש המעצבן,
כשהמטבעות שהם קיבלו כדמי-כיס מצלצלות ברעש צורמני.
היום הכל התהפך, אני מתרגש, מתלהב ונעלב מכל דבר כשהאחרים לא
שמים קצוץ עליו.
איך זה התהפך? אין לי מושג, אבל מצאתי שיטות מעניינות להסתיר
את זה מהסביבה,לדוגמא, אני תמיד קונה את כל הממתקים הישנים,
וכששואלים אותי למה, אני עונה " כי זה טעם של פעם".
ואין משהו שאזולירבנד וקצת ציניות לא יכולים לתקן.
ברגשות הכל הפוך, אני כל הזמן נעלב, גם כשאין ממה, כמו ילד בן
5.
גם לזה פיתחתי שיטה, התבגרתי, ואני משתמש בכלי הכי חשוב של
הבגרות "הפלת האשמה על הצד השני".
"את אשמה" אני אומר לעצמי מול המראה. "כלבה זולה, את אשמה!!!",

אני מרגיש פי עשר יותר טוב אחרי זה.
זה עובד בכל מקום, לא משנה באיזה מדינה, וזה במאה אחוז
אחריות.
אני זוכר את המקרה של נעמה, נערה ירושלמית קלת דעת המונעת
בעיקר על ידי תשוקותיה חסרות המעצורים. בירושלים היא מוקפת
מאהבים ומעריצים (הכוללים בחור תלת מימדי בן 28 וסלמון
מעושן).
גם אני נמנתי בניהם, כאחד העם, לתקופה די ארוכה.
חשבתי שהיה בנינו משהו מיוחד ואז הבנתי משהו מאד חשוב (כחלק
מהבגרות שלי), שהיא ניזונה מחוסר היכולת שלנו כגברים להתנהג
כגברים כאשר נותנים לנו קרבה להורמונים נשיים.
בשבילי זה היה עוד יותר מסובך מלשאר הפתיים שנפלו ברשתה,
מכיוון שאני חסר בטחון בעליל, והרגשתי מאד בטוח כשהיא היתה
בסביבה, ועכשיו מכשהלכה, חזרתי למחילה שלי, עם הזנב בין
הרגליים...   ("את אשמה!!!   את אשמה!!!")
עכשיו אני מרגיש כמו אדם שמתעורר משינה עמוקה עמוקה ומגלה
שהעולם השתנה לאחר פיצוץ גרעיני.
הפלת האשמה...  איזו המצאה נפלאה...  אפשר לשנוא את העולם...
לעשות כל מני דברים מגעילים ולהאשים אחרים, אוי, איזה עולם
נפלא.
אבל חוץ מהפלת האשמה הנפלאה, אני שמח שהסיפור שלי איתה נגמר,
ועכשיו אני יכול לצפות מהצד בכל הבובות האחרות שנשארו, ולחכות
עד שיפול לאחת מהן הראש.
זה נורא משעשע, להסתכל מהצד, על כל מני דברים, לא רק על בנות
ובנים...
למשל, הייתי אצל רופא שיניים, והתחלתי לחשוב על דברים מהצד.
הגעתי לכמה מסקנות מרעישות שאני שמח לשתף אתכם במעמד הזה, למשל
הבנתי שהדבר שאני באמת פוחד ממנו אצל רופא השיניים הוא
האסיסטנטית, היא תמיד עומדת בצד, עם פנים חמורי סבר ועם הבעה
של "וואי עליך, רק אם היית רואה מה הוא עושה לך...   יא אללה
כמה דם...", זה מאד מלחיץ.
לעומת זאת, רופא השיניים תמיד מצמיד את ראשי לחזהו, וזה מאד
אבהי, אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהייתי כה קרוב לחזהו של
אבי.
("האסיסטנטית אשמה!!! הכלבה!!!").
עוד דבר שיפה בהפלת האשמה הוא המשפט "מגיע לה" וזה שאפשר לבחור
את מי מאשימים.
נעמה אשמה, כולנו כבר יודעים את זה, אז אם היא תיפול מצוק
כשהפנים למטה, אני אוכל להגיד "מגיע לה, על כל הדברים שהיא
עשתה, היא אשמה".
ודאי שאני מצטער אם הרסתי את חייהם של אי-מי מהאנשים שהאמינו
לי בשיעור הזה, נותר לי רק לקוות, בלי תקווה ממש, כי שלום
לנעמה וליתר.