סוורון כעס. מישהו העז להפריע את מנוחתו.
השאלה מי מעז להפריעו לא עלתה בדעתו.הוא כעס.
והרי הוא הורה להשאירו לנפשו. טפשים.
"מי זה?". חץ החליק בשקט למקומו על מיתר הקשת.
"יש כאן אנשים... הם דורשים לראותך" קולו של הנער המשרת
נשמע מעברה השני של הדלת.
"אין לי רצון באורחים".
עצבנות החלה לקחת מקום בקולו.
"אבל..." חבטה נשמעה מעבר לדלת "הם מתעקשים...".
העצבנות החלה לתפוס יותר ויותר מקום בהוויתו של האלף.
מי יכול לחפש אחריו? התשובה קיננה כבר בראשו.
שליחיו של הארור.
תמיד עליו להישמר על נפשו מאותם משרתים חמדנים, אשר יעשו
כל אשר ביכולתם לשים יד על קשתו, אותה חמד אותו ארור.
"פתח את הדלת" נשמע קול רם ומחוספס.
ברגע זה נחרץ גורלם של אותם טפשים. כאן ועכשיו יתן דוגמה לעונש
אשר יוטל על רודפיו. הקשת נמתחה עד סופה.
"פתח את הדלת, ילד".
אדוני? "פתח את הדלת, טיפש!" נבח.
המנעול נקש והדלת נפתחה בסערה. בפתח עמדו שני גברים מגודלים
וגסי מראה.
החץ הראשון שוחרר וננעץ בגרונו של הראשון, שנפל אחורה מעוצמת
המכה, נחנק מדמו שלו עצמו.
השני נעצר לשניה למראה חברו הנופל, שניה קריטית בעבורו, כיוון
ששניה זו הספיקה לשחרור חץ נוסף. הבריון הספיק להרגיש את
עקצוץ
הרעל לפני שאיבד את הכרתו. סוורון מיהר לגרור את שתי הגופות
לחדרו, ולסגור את הדלת.
"עכשיו" חשב לעצמו "נראה מי היו שוטים אלה".
חיפוש קצר העלה בידיו חרס. מאחר שהשפעת הרעל המשתק תפוג רק
בעוד כשעה, החליט סוורון להכין את עצמו למסע. לאחר כחמש דקות
סיים את הכנותיו, והמחשבות מלאו את מוחו."הם יודעים היכן
אני,אבל כיצד?
פחד החל להציף את מחשבותיו. יש בסביבתו דבר מה. ודאי חפץ שקנה
באחת הערים וכושף או סוכן שעקב אחריו בדרך. "יש להפטר מכל דבר
שאינני בטוח בו" חשב לעצמו.
לאחר עיון בכיליו, סיכם שחוץ מקשתו, חציו ובגדיו, כל חפציו
ישארו כאן - בחדר זה. יבואו הנה שאר משרתיו של הארור ויראו מה
ממתין להם בסוף דרכם.
לאחר כרבע שעה כבר יצא את העיירה.
"חבל", חשב לעצמו סוורון "עיירה נחמדה".
עוד ישוב שבו נוכחותו לא תהיה רצויה יותר...
תחושת הפחד שליוותה אותו החלה לדעוך.
וכמו באינספור פעמים לפני-כן, נבלע סוורון אל תוך הלילה.