האיש הכי חזק בעולם,
האיש הכי חזק בעולם מתחיל לחשוב שאינו יכול לשאת את זה, אינו
יכול לשאת ולסחוב את כל העצב שיש בעולם, אינו יכול להעמיס על
עצמו את כל הדמעות של האחרים ובעיותיהם,
הוא מתחיל להתפורר, נפשו קורסת באופן איטי ומייגע, מרגיש שמאבד
את עצמו, את האושר העצמי שלו,
מרגיש שהוא מזדהה יותר מדי, מנסה לעזור יותר מדי, מרגיש שהפך
יותר מדי עצב של אחרים לשלו, יותר מדי דמעות של אחרים שנאגרו
בלבו, יותר מדי בעיות של אחרים נאגרו במוחו, יותר מדי חלקים
מלבו נמסרו כדי לשמח את יקיריו.
הוא מתחיל לאבד את מהותו, את זמנו הפנוי שפעם היה לו, את הילד
השמח והכה מאושר שפעם נהג להיות, שצחק כל הזמן.  הצחוק הפך
לעצב, עצב בעל מקורות אינסופיים.
המעמסה כבדה מדי, הוא קורס, רגליו מתקפלות לאור המשקל העצום,
רואה את התהום אליו הוא עומד ליפול.
הוא מנסה למצוא את הכוח, את הכוח שיעזור לו להיות חזק בשביל
אחרים, להיות המשענת ההמונית שכולם יכולים להישען עליה, אך
אינו יודע איפה ימצא את הכוח הזה,
המשענת הופכת לרעועה, שמחזיקה הכול, אך שוכחת להחזיק את עצמה,
יסודותיה קורסים, המשענת קורסת תחת עצמה.
האיש הכי חזק בעולם כועס על עצמו, מעצבן אותו שהוא חושב על כל
זה, מעצבן אותו שהוא חושב על האושר שלו כשאחרים עצובים או
מוטרדים, יודע שזה אנוכי לחשוב כך, אך לפעמים חושב על האושר
שלו, לאן לעזאזל ברח האושר שלו?, ואז הוא מבין, שהאושר שלו הלך
לאיבוד, הלך לאיבוד בין שברי הלבבות, שרידי הבעיות ובריכות
הדמעות שנוצרו בלבו, אך כל אלו, אינם שלו, אלא רק מעטים, השאר
הם שרידים של אחרים שמצטופפים בלבו.

האיש הכי חזק בעולם, נסדק, נשבר לאט לאט, ומפחד כי לא יוכל
לעזור,
מפחד כי לא יוכל לשמח, מפחד כי לא יוכל להיות יותר האיש הכי
חזק בעולם.